fbpx

המצב הכלכלי



המצב החברתי


הנה הצעה: במקום להתנגד לרפורמה של לוין, לנהל מו״מ על פרטיה

השיחה על הרפורמה בבית המשפט היא שיחה בין שני מחנות שכבר לא כל כך מקשיבים זה לזה, שלא לדבר על מתחשבים זה בזה. השיחה על הרפורמה בבית המשפט היא שיחה של זהות ומשמעות, ולא שיחה של פרטים וענייניות. האם פסקת התגברות טובה או רעה, ובאילו תנאים, והאם העובדה שהיא טובה או רעה קשורה לשאלת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, והאם אפשר לתמוך בפיצול תפקיד היועצת המשפטית לממשלה אך להתנגד לשינוי הרכב הועדה לבחירת שופטים? הרבה שאלות טובות, אבל השר יריב לוין מציג עסקת חבילה, והציבור מגיב כמו שציבור מגיב: תומך בחבילה או מתנגד לחבילה. לא מפרק את החבילה ובוחן את מרכיביה.

אז מה דעתכם על שר המשפטים יריב לוין? בואו לדרג את שרי הממשלה החדשה

כיצד הגענו למצב כזה. כיצד הגענו למצב שבו המערכת המשפטית, שאפשר לטעון נגדה כל מיני טענות, או להציע לה כל מיני שיפורים, אבל ראוי להודות שיש לישראל גם בעיות חמורות ממנה – איך הגענו למצב שהמערכת הזאת נעשתה לסמן של זהות? זו שאלה שתעסיק חוקרי חברה ומערכת המשפט ותהיה בעצמה סיבה למחלוקת. חלק יאמרו: המערכת המשפטית, בניצוחו של בית משפט עליון אקטיביסטי, השתגעה לפני שלושים שנה, ועכשיו הציבור מנווט אותה בחזרה למקומה. אחרים יאמרו: הציבור השתגע באופן כללי, וכחלק מהשיגעון הכללי החליט לפגוע גם במערכת המשפטית, בדרכו למשטר אחר, דכאני יותר, פופוליסטי יותר, יהיו שישתמשו גם במילים כמו ״חשוך״, או ״לא דמוקרטי״.

כך או כך, אמרו מה עסקת החבילה, השיבו על שאלה אחת או שתיים, וכבר אפשר לדעת עליכם לא מעט, בקירוב גבוה: האם אתם בעד או נגד פסקת התגברות, האם אתם מודאגים או מרוצים ממעבר לשיטה של בחירת שופטי העליון בעיקר על ידי פוליטיקאים – השיבו, וכנראה אוכל לומר לכם מי אתם. שמונה מכל עשרה שמודאגים מבחירת שופטים על ידי פוליטיקאים הם מצביעי אופוזיציה. שמונה מכל עשרה חילונים מתנגדים להצעה כזאת. שבעה מכל עשרה חילונים מתנגדים, באופן כללי, לפסקת התגברות. הצליבו המידע וקל לזהות את המחנות. קל לזהות שאלה מחנות שביניהם תהום עמוקה. צד אחד רוצה את השינוי במערכת המשפטית, ורוצה אותו בשיעור גבוה מאוד, כמעט בלי חריגים. צד שני מתנגד לשינוי במערכת המשפטית, ומתנגד לו בשיעור גבוה מאוד. כמעט בלי חריגים.

זה מזמין מאבק לא ענייני. זה מזמין מאבק של הכל או כלום. אבל אין סיבה למאבק של הכל או כלום. כי ברור שליריב לוין יש תמיכה רחבה בקרב הציבור שהצביע לו במה שהוא מתכנן לעשות. לוין, ושאר חברי הקואליציה החדשה, הבטיחו לערוך שורה של שינויים במערכת המשפטית. הם קיבלו את קולו של הציבור. הם קיבלו קולות של מי שרוצים בשינויים האלה, בשיעור עצום. יותר משמונים אחוז מתומכי הליכוד תומכים בבחירת שופטים על ידי פוליטיקאים. יותר משמונים אחוז מהם תומכים בפסקת התגברות. כמעט שבעים אחוז מהם תמכו בחוק דרעי, זה שנועד למנוע מבית המשפט לפסול היום את כהונתו כשר. בקיצור, לשר המשפטים יש תוכנית, הוא הציג אותה מראש, היא נתמכת על ידי תומכיו, והוא מתכוון להגשים אותה. הוא לא גנב סוס במחשכים. הוא לא עשה תרגיל של הטעיה. הוא אמר מה יעשה – ועכשיו עושה, לאחר שקיבל מנדט.

אפשר לעמוד ולצעוק כמה זה נפלא – התומכים – או כמה זה נורא – המתנגדים. אפשר גם לנסות משהו אחר: לבחון את ההצעה לפרטיה ולנסות לשכנע את לוין לשפר אותה. את זה כדאי כמובן לעשות בשלושה תנאים. הראשון – שאתם מניחים שלוין הוא אדם רציני שרוצה לתקן מערכת מקולקלת בעיניו כדי שתהיה טובה יותר, ולא טרול שבה להחריב את המערכת סתם כי מתחשק או, או כדי לעשות דווקא, או כדי להשליט משטר לא דמוקרטי, או כדי להציל את נתניהו מאימת הדין. אם אתם מניחים שלוין חשב על התוכנית שלו, ומתכוון אליה משום שהוא באמת סבור שהיא נחוצה למדינת ישראל, אז יש טעם לנהל אתו דיון ענייני. לנסות להבין אותו, וגם לנסות לשכנע אותו.

תנאי שני למימוש הצעה כזאת הוא שתהיה הצעה כזאת. כלומר, שגם מתנגדי השינוי יבינו שהצעה ללוין פירושה השלמה עם העובדה שתהיה רפורמה משמעותית במערכת המשפטית. כי צריך לומר: כנראה שאכן תהיה רפורמה. אם מביטים בפיכחון במערכת הפוליטית, זה מה שצפוי. ואם כך, אפשר לעשות אחד מכמה דברים. או לטמון את הראש בחול ולהניח שהשינוי יימנע איכשהו (כאמור, ספק אם יימנע). או להילחם נגדו בכל הכוח, ונגד כל סעיף, בידיעה שמפסידים. או להתחייב שבעתיד לא ידוע, בזמן לא ידוע, כל מה שישונה עכשיו ישונה בחזרה (זה מה שהתחייב יאיר לפיד: התחייבות חסרת ערך – בעיקר משום שמה שמציע לוין נותן כוח לפוליטיקאים, ויאיר לפיד, אם יגיע לשלטון, לא יוותר בקלות על הכוח הזה). או להיכנס לדיון ענייני על הפרטים. לומר משהו כמו: איננו מתלהבים מהרעיון באופן כללי, אבל מכיוון שנגזר שכנראה תהיה רפורמה, ננסה לעזור ללוין לשפר אותה.

האפשרות הזאת מחייבת נכונות של שני צדדים. לוין וחבריו צריכים להסכים להיכנס לדיון ענייני. הסיכוי שיעשו זאת גדול יותר, אם ירגישו שיריביהם אכן השלימו עם הרפורמה ואכן מתכוונים לדיון ענייני. אם ירגישו שהדיון נועד לטרפד, לעכב, למרוח, להטריל, הם ידלגו עליו. גם האופוזיציה צריכה להסכים להיכנס לדיון ענייני. זה מחייב ויתור על תחושת הכל או כלום. זה מחייב הפנמה של האפשרות שיהיה שינוי והמדינה לא תיחרב. מי שחושב שהמדינה תיחרב, לא ייכנס למשא ומתן רציני – כי אין מה לדון עם מי שגוזר עליך מראש חורבן. אבל מי שלא גוזר חורבן, אלא מבקש לערוך שינוי, שאולי נחוץ ואולי לא, אולי יועיל ואולי יזיק, אולי אפשר כך ואולי אפשר אחרת – אם אדם כזה אפשר להיכנס למשא ומתן.

והנה החדשות הטובות. קודם אמרנו שהמחנות נחרצים מאוד שצריך רפורמה (תומכי הקואליציה) או שהרפורמה היא סכנה (תומכי האופוזיציה). אבל הם נחרצים הרבה פחות ביחס לשאלה אם יש מקום להתפשר על הרפורמה. שאלנו: האם אתם בעד או נגד? ואז שאלנו: האם אתם מוכנים להתפשר על עמדתכם? השאלון נמצא כאן, למי שרוצה את הנוסח המדויק. מה התשובה? נחלק אותה לשני חלקים: נתחיל במה שנוגע לאופוזיציה. במידה מסוימת, האופוזיציה היא בעיה יותר מהקואליציה. ובמספרים: מי שמתנגדים לרפורמות של לוין פחות מוכנים לפשרה ממי שתומכים ברפורמות של לוין. כאן צריך לסייג: השאלה התייחסה רק לפסקת התגברות, אבל בהתייחס אליה, 54% מהמתנגדים לפסקת התגברות (שרובם תומכי מפלגות האופוזיציה) אמרו לנו שלא יסכימו לשום פשרה. לעומתם, 61% מהתומכים בפסקת התגברות אמרו לנו שיסכימו להתפשר על עמדתם, מי פחות (אוותר קצת) ומי יותר (מוכנ/ה לוותר לצד השני). כלומר, יש על מה לדבר. לוין צריך לרצות בזה כמובן, אבל אפשר לעזור לו להשתכנע בכך שנראה לו שרוב תומכי הרפורמה שלו מוכנים לפשרה.

מכאן נעבור לימין. האם תומכי ימין שתומכים בפסקת התגברות מוכנים גם הם להתפשר? או שאולי הנכונות לפשרה היא רק של תומכי התגברות במרכז או בשמאל (יש קצת תומכי התגברות במרכז ובשמאל)? התשובה היא: מוכנים בהחלט. או כך לפחות על פי הנתונים שאספנו, ומדובר במדגם של כמה מאות מצביעי ימין וימין מרכז (מתוך כלל המדגם), כך שאין סיבה מיוחדת לפקפק בממצאיו. הנה, זה מה שרואים בגרף. תומכי ימין וימין-מרכז, שאמרו לנו שהם בעד פסקת התגברות, אמרו לנו גם (לא כולם, אבל רוב) שהם מוכנים להתפשר על עמדתם. אגב, בערב מחצית ממי שמוכנים להתפשר אמרו שהם מוכנים להתפשר ״קצת״, ובערך מחצית אמרו שהם מוכנים להתפשר יותר. אבל גם ״קצת״ זה משהו. זה משהו שמאפשר להתחיל דיון על תוכן הרפורמה ולא על השאלה אם תהיה רפורמה, שכנראה כבר הוכרעה. זה משהו שמאפשר להתחיל את הדיון על השאלה מה זה ״קצת״. ואז לנסח פסקת התגברות שאולי לא תהיה לשביעות רצון כולם, אבל שלפחות תבטא פשרה נסבלת גם למי שלא רצה בה.

, , , , , , , , , , , , ,

07/02/2023סיוע לטורקיה - יותר חובה אנושית מאשר הזדמנות מדינית רמי דניאל, N12
יעקב עמידרור, אנחנו מספיק חזקים? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
ערביי ישראל - נוכחים־נפקדים באופוזיציה איל זיסר, ישראל היום
הרצוג, התייצב לצד חיות ומיארה אהוד ברק, הארץ
האם עוד דרושות לנו חנויות ספרים? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
הרב שפועל למהפך בחברה החרדית הילה ויסברג, גלובס
אנשי ההייטק חושבים שהארנק שלהם שווה יותר מתעודת הזהות שלנו יותם זמרי, מקור ראשון
מה קורה לאמריקאים צעירים בטינדר - הנתונים (אנגלית) Colleen McClain, Risa Gelles-Watnick, PEW
האיום החמור ביותר אי פעם על הדמוקרטיה בישראל מני מזוז, הארץ
הטיפ הטוב ביותר שניתן לתת לחברי הממשלה שמואל רוזנר, מעריב








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2023-02-03)
ממוצע המדד
הליכוד 32 30 31.4
יהדות התורה 7 8 7.2
ש״ס 11 12 9.3
המחנה הממלכתי 12 12 12.9
יש עתיד 24 24 25.6
חדש תע״ל 5 5 3.6
ישראל ביתנו 6 6 5.5
מרצ 0 0 4.2
עבודה 4 4 2.8
הציונות הדתית 14 14 12.8
רע״מ 5 5 4.3
בל״ד 0 0 0.6
סך הכל 0 120