מהלך אמריקאי להטלת סנקציות על גדוד בצה״ל הוא אירוע דרמטי. מוטב היה שלא להגיע אליו. ומותר לשאול את האמריקאים האם זה הזמן הנכון למהלך כזה, גם אם הם כועסים על ממשלת ישראל, או מאוכזבים ממנה. האם דווקא בזמן מלחמה, דווקא כאשר ישראל מתמודדת עם אתגרים בטחונים לא פשוטים, דווקא בעיתוי המדוקדק הזה, באמת היה הכרח להתפנות למהלך כזה. מותר לשאול אותם – מותר לערער על שיקול הדעת שלהם – מותר אפילו להתרגז. מותר, אבל לא בטוח שיש בזה טעם. היחסים של ישראל עם ארה״ב אינם שווי כוחות. אנחנו זקוקים להם יותר מכפי שהם זקוקים לנו. על כן, במקום לשאול מה הם עושים לא בסדר ומדוע, מוטב לישראל לשאול מה היא עושה לא בסדר, וכיצד נקלעה למצב שבו ידידתה הגדולה, מי שרק אתמול אישרה לה תקציב סיוע של מיליארדים, מטילה סנקציות על גדוד בצה״ל. מוטב לישראל לשאול מה עליה לתקן כדי למנוע את הסנקציות.
לסנקציות יש לפחות ארבע סיבות.
הראשונה: הממשל האמריקאי לא סומך על ממשלת ישראל. שר האוצר הוא פרסונה נון גרטה. השר לביטחון פנים רצוי עוד פחות. לאמריקאים יש תחושה שהממשלה הנוכחית היא מכונית שמשתוללת על הכביש ללא נהג. כי גם על הנהג הם לא סומכים. לאמריקאים יש תחושה שכל מה שהם מבקשים בנימוס נתקל בחומת סירוב, ושבישראל מבינים רק מהלכים של כוח. האמריקאים ביקשו יותר סיוע לעזה. ישראל לא נענתה מהר וביעילות. אז הם הפעילו לחץ, עד שישראל הבינה. עכשיו קורה דבר דומה עם התנהלותה של ישראל ביהודה ושומרון. האמריקאים התריעו, הביעו דאגה, הטילו סנקציות על כמה מתנחלים. לתחושתם, זה לא הועיל. אז הם מגבירים את הלחץ. זו משמעות המהלך נגד גדוד נצח יהודה.
הסיבה השנייה: הממשל סבור שישראל עלתה על דרך שמרחיקה אותה מאוד מהחזון המדיני שהם שואפים אליו, של דיאלוג, הסדר, קידום של מהלכים להסדר ופתרון של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. יכול להיות שהם נאיביים, או אפילו לא חכמים. אבל הם מרגישים שזה החזון שצריך להתקדם לאורו. כאשר שרים וחברי כנסת בישראל נראים כמי שמקדמים חזון אחר – החזרת התנחלויות לעזה, פירוק הרשות הפלשתינית, בניית התנחלויות, הכשרת מאחזים, עידוד הגירה – האמריקאים מגיבים. הם לא קיבלו תשובות משביעות רצון, לטעמם, על מה שאמור לקרות בעזה לאחר סיום הקרבות. הם מתרשמים שישראל מנצלת את ערפל הקרב בעזה כדי לקבוע עובדות חדשות ביהודה ושומרון. הם לא מרוצים מזה.
הסיבה השלישית: בממשל יש טענה, להערכתם מגובה במספיק עובדות, שכמות ההתנכלויות הלא מוצדקות לפלשתינים ביהודה ושומרון עלתה מאוד. ישראל לא מסכימה עם הטענה הזאת, לפחות לא באופן רשמי, וקשה לדעת אם ועד כמה היא נכונה, כי היא תלויה, בין השאר, בשאלת המשך: מהי התנכלות לא מוצדקת. כך או כך, מכיוון שהאמריקאים לא סומכים על הממשלה, וגם חושבים שיש בה גורמים שמנסים לחבל בסיכוי להסדר מדיני, קל להם להניח שכמות ההתנכלויות עולה, ושהאחריות לכך אינה על הפלשתינים שמתגרים יותר מבעבר אלא על צה״ל והמתנחלים שידם קלה על הדק ההתנכלות יותר מבעבר.
הסיבה הרביעית: לחצים פוליטיים פנימיים וחיצוניים מניעים את ראשי הממשל למהלכים שבעיניהם נדרשים כדי לאפשר לארה״ב חופש תמרון חיצוני (מול הקהילה הבינלאומית והמדינות הערביות), וחופש תמרון פנימי (מול קבוצות לחץ פוליטיות בתוך ארה״ב, בעיקר אבל לא רק בשמאל הפרוגרסיבי).
האמריקאים סימנו את נצח יהודה מסיבות מובנות: הגדוד פועל הרבה מאוד ביהודה ושומרון. הצטברו עדויות, כמה מהן מזעזעות, על יחס נוקשה וגם משפיל של חלק מחיילי הגדוד לאוכלוסייה פלשתינית. הצטברו עדויות על יחסים חמים נדי בין חלק מאנשי הגדוד לקבוצות של מתנחלים קיצונים, ועמידה של חלק מאנשי הגדוד מהצד כאשר מתנחלים פעלו באלימות בתוך ישובים פלשתינים. למול הטענות שהצטברו, צה״ל ומדינת ישראל לא הציגו טענות נגד משכנעות, וגם לא הותירו רושם שנערכת פעולה מוסדרת ונחושה לריסון של הגדוד וחייליו.
צריך לדבר על הגדוד הזה. בעיקר משום שבמקביל להטלת הסנקציות על נצח יהודה נערכות גם שיחות על הצורך לגייס בני ישיבות לצה״ל. יש מי שיאמרו (בעיקר החרדים), שמה שמתחולל כעת הוא הוכחה לכך שלא כדאי לגייס בני ישיבות. אבל הלקח הוא כמובן אחר לגמרי, ומדובר בלקח כפול. קודם כל, אכן יש בעיה בהקמת גדודים נפרדים לחרדים. ייתכן שזה לא רעיון טוב (וזה לא אומר לשחרר חרדים – זה אומר לגייס אותם לגדודים שיש בהם גם לא חרדים). ואם בכל זאת רוצים להקים להם גדודים נפרדים, כי אין דרך אחרת לגייס חרדים, יש להשקיע מחשבה ומאמץ כדי לוודא שאלה אינם גדודים שחלים עליהם חוקים אחרים, או שמתנהלים על פי תרבות שאיננה תרבותו של צה״ל. וגם – נשתדל לומר את זה בנימוס, אבל הכוונה תהיה ברורה: צריך לוודא שאלה גדודים שאיושם כולל גם כוח אדם איכותי. לא גדודים של פליטים משולי החברה החרדית.
הלקח השני כללי יותר, ונוגע לחברה החרדית, לצעיריה, לערכיהם ולתפיסת עולמם. שוב נאמר זאת בנימוס המירבי האפשרי בנסיבות לא נעימות: יש בעיה תרבותית עם הצעירים החרדים. תרבותה של החברה שהם גדלים בה לא מתיישרת על פי הערכים של מדינה דמוקרטית וליברלית ששואפת לקיים משטר ששומר על זכויות אדם, שאינו מתנכל למיעוטים, ושמקפיד על התנהלות מוסרית גם בעת משבר. החרדים – וכאן יש כמובן ממד של הכללה, וברור שלא מדובר על כולם, ובכל זאת, המספרים מדברים – הם קבוצה שאפשר למצוא בה (יחסית) הרבה ביטויים של גזענות, בעיקר ביחסם למי שאינם יהודים. רבים מהחרדים לא סבורים – שוב, בהכללה – שיש חשיבות להקפיד על שוויון זכויות לערבים בישראל. רבים מהם לא חושבים שיש להקפיד על כבודם של ערבים בשטחים. בגרף שמצורך למאמר הזה תוכלו לראות, שהעניין שלהם בהתנהלות ביטחונית מוסרית של ישראל נמוך בהרבה לעומת זה של יהודים אחרים, לא חרדים, בישראל.
זה עניין חשוב. משום שישראל צריכה לשאוף למדיניות מוסרית הן מטעם ערכי (כדי להיות מדינה טובה יותר) והם מטעם תועלתני (כדי לא לספק עילה לסנקציות נגדה). זה עניין חשוב, במיוחד כאשר לוקחים חרדים, מקבצים אותם בגדוד אחד, ושולחים אותם למשימות של בטחון שוטף בשטחים.
משמעותו של הסדר כזה היא, שצה״ל צריך להשקיע יותר מאמץ כדי להביא את הקבוצה הספציפית הזאת לסף הרגישות המקובל בחברה היהודית בישראל, ברוח ערכי צה״ל. מעט החרדים שנכנסים לצה״ל (ונעזוב כרגע את השאלה כמה מחיילי גדוד נצח יהודה הם ״באמת״ חרדים) נקלטים בו כאשר אין להם מודעות או רגישות או הבנה או הסכמה לצורך לקיים את הבטחון תוך שמירה על ערכים מקובלים.
התוצאה היא התנהלות פחות אחראית, ואולי פרועה, ואולי, לפעמים, אפילו פושעת.
התוצאה היא קושי מתמיד לשמור על משמעת כאשר חיילים פזורים בשטח ואין מי שיפקח עליהם עין.
התוצאה היא פעולות שלא מועילות לביטחון, ואולי פוגעות בו.
התוצאה היא הכתמה של כלל צה״ל.
התוצאה היא סנקציות חסרות תקדים.
