מסתבר שערבים ישראלים רוצים שהנציגים שלהם יצטרפו לקואליציה. כך לפחות, אם לקבל כפשוטם את ממצאי סקר ערוץ מכאן 33 וכאן חדשות שהוצג אתמול. 65% מהחברה הערבית בעד כניסת מפלגות ערביות לקואליציה. 30% נגד כניסה לקואליציה. זה אחרי ששבוע קודם התברר ששיעור ההצבעה בחברה הערבית יעמוד בבחירות הקרובות על 39% בלבד.
שני הנתונים כמובן לא מתיישבים. לא שיש סיבה לכפור בתוצאות של הסקר. מה שהערבים אומרים לסוקרים הם אומרים. יש סיבה לכפור בהגיון של התשובות. אם רוצים קואליציה – צריך להצביע. אם לא מצביעים – מה הטעם לומר שרוצים קואליציה.
ועוד: הביטו בסקרי דעת הקהל. הם לא מלמדים על עלייה משמעותית בהצבעת הערבים, ובטח לא בעלייה משמעותית בהצבעה למפלגות שיש סיכוי רב שיצטרפו לקואליציה. משתי המפלגות שיש להן בעיקר מצביעים ערבים, המשותפת ורעמ, ברור איזו תצטרף ביתר קלות לקואליציה (שהרי כבר עשתה זאת), ואיזו תתקשה להצטרף לקואליציה, אם משום שרק מעט מפלגות אחרות מוכנות לשבת בחברתה, והן משום שחברי הכנסת שלה לא נראים נלהבים להצטרף לקואליציה ריאלית כלשהי. נכון לעכשיו, המדד המשוקלל של הסקרים של אתר המדד עומד על 5.5 מנדטים חזויים למשותפת ו-4.1 מנדטים חזויים לרעמ. איך שלא מסתכלים על זה, קשה לראות כאן כמיהה של המצביעים הערבים לקואליציה.
במה יותר חשוב שהמדינה תשקיע: בשיפור בטחון הפנים או בשיפור מצב הכלכלה
למשרד שלכם מצטרפות עובדות חרדיות. כמה תתחשבו בהן? בואו להתמודד עם האתגר החרדי
מה קורה כאן? יש כמה דרכים לפרש את הסתירה הנדמית בין השאיפות לבין המספרים.
אפשרות אחת היא להניח שהתשובות הן מן השפה ולחוץ. הערבים אומרים שהם רוצים אבל לא באמת רוצים. כוונות רציניות מתבטאות במעשים, וכאשר המעשים הם או 1. לא להצביע, או 2. להצביע למפלגות שספק אם יכנסו לקואליציה – כנראה שהכוונות לא באמת כוונות. שבעים אחוז מהערבים אמרו לסוקרים שהם ״חושבים ששיעור ההצבעה עשוי להשפיע על מצב הערבים בישראל בצורה חיובית״. אבל רק ארבעים אחוז מהם מתכוונים להצביע. למה תאמינו – לאמירה או למעשה? בבחירות, וזו עובדה, קובע המעשה, לא הכוונה.
אפשרות שנייה, שרבים אוהבים להשתעשע בה, היא שלערבים פשוט אין אופציות הצבעה שמשקפות את הרצונות שלהם. בעצם – הם היו רוצים להצביע למפלגה שתשב בקואליציה. אבל פשוט אין. לכן הכוונה לא באה לידי ביטוי במעשה. הנוסח המקובל של ההסבר הזה הוא משהו בנוסח ״חברי הכנסת הערבים לא משקפים את הרצונות האמיתיים של הבוחרים הערבים״. זה הסבר גרוע מכמה סיבות. האחת – כבר יש מפלגה שרוצה קואליציה. היא אמנם מפלגה עם אופי מאוד ספציפי, שלא נוח לכל המצביעים (איסלמיסטית), אבל אם העדיפות העיקרית הייתה הצטרפות לקואליציה, האפשרות קיימת. סיבה שנייה – אם היה ביקוש, היה היצע. פוליטיקאים הם אנשים שהתמחותם העיקרית היא זיהוי משב הרוח החברתי, ומתן מענה אידיאולוגי ופוליטי לרוח הנושבת. ובמילים אחרות: אם הבוחרים הערבים באמת רוצים קואליציה, היה קם הפוליטיקאי שהיה מספק להם את האפשרות הזאת ונהנה מקולותיהם. או שחברי הכנסת של המשותפת היו משתדלים להיכנס לקואליציה, כדי לא לאבד קולות, או שהייתה קמה מפלגה מתחרה שהייתה מקבלת את הקולות. זה לא קרה, ואין סימנים שעומד לקרות. וגם במקרה הזה, מוטב לסמוך על המציאות יותר מאשר על הסקרים. אם זה לא קורה – כנראה שמה שנאמר בסקרים הוא לא בדיוק מה שנדמה.
מה שמשאיר אותנו עם האפשרות השלישית – מן הסתם, הנכונה. הערבים רוצים קואליציה. ברור שהם רוצים. כולנו רוצים קואליציה. אבל הרצון בקואליציה איננו רצון שאפשר לבודד מרצונות אחרים. הבוחרים של בצלאל סמוטריץ׳ רוצים קואליציה – אבל בלי רעמ. הבוחרים של יאיר לפיד רוצים קואליציה – אבל בלי נתניהו. הבוחרים של ש״ס רוצים קואליציה – אבל בלי ליברמן. גם הערבים רוצים קואליציה – אבל בדיוק כמו כולם, הם רוצים קואליציה בתנאים שלהם. לא כל קואליציה. לא קואליציה לפני כל דבר אחר. קואליציה שמתאימה להם. ואם לא אז לא.
כאמור, בזה הם בדיוק כמו כולם. אז למה הם לא בקואליציה? גם לזה יש הסבר פשוט: משום שהתנאים שהם מציבים להצטרפות לקואליציה לא מתיישרים עם אף קואליציה ריאלית. נסביר: בוחרי לפיד רוצים קואליציה בלי נתניהו. לא תמיד זה אפשרי, אבל לפני שנה זה היה אפשרי, ולכן יש עתיד ישבה בקואליציה. בוחרי סמוטריץ׳ רוצים קואליציה בלי רעמ. לפני שנה זה לא הסתדר, אז הציונות הדתית נשארה באופוזיציה, אבל אם הפעם גוש הימין יגיע ל-61, הציונות הדתית תוכל להשיג את מטרתה. קל לדמיין אפשרות של קואליציה בלי רעם (ועם הציונות הדתית). אפשר לדמיין קואליציה בלי נתניהו (אם כי פחות קל מקואליציה בלי רעמ). קשה מאוד לדמיין קואליציה שתענה על התביעות של המפלגות הערביות. לכן, אין משמעות לרצונם של הבוחרים הערבים בקואליציה. אין לה משמעות כל עוד התנאים שהם מציבים לקואליציה הם תנאים שלעולם אינם מתגשמים.
מה התנאים האלה? יש כל מיני תנאים. אין טעם למנות אותם כאן. כל אזרח ישראלי שעוקב אחרי החדשות מבין מה יבלום כניסה של הרשימה המשותפת לקואליציה. זה יכול להיות מבצע בעזה, או פגיעה בחיילים בחברון, או קריאה לשוטרים ערבים לפרוש מהמשטרה, או תביעות שישראל לא תוכל להיענות להם נוגעות לשליטה ביהודה ושומרון, או לשליטה בשטחים בנגב, או לסמלים הנוגעים לכך שישראל היא מדינה יהודית, ועוד ועוד. לרצות קואליציה זה קל. גם לרצות קואליציה שתפנה התנחלויות מהשומרון זה קל. אבל להיכנס לקואליציה שתפנה התנחלויות מהשומרון זה קשה. פשוט – כי אין קואליציה כזאת. ספק אם תהיה קואליציה כזאת בעתיד הנראה לעין. כלומר, מותר לחשוד שחלק ניכר מהערבים שרוצים קואליציה רוצים קואליציה דמיונית. הם רוצים קואליציה שיכולה להתקיים רק ביקום מקביל. לא בישראל של 2022.
