בספריות של פילוסופיה ותיאוריה הפוליטית אפשר למצוא שלל כרכים עבי כרס העוסקים במוסריות ובתועלת של אי ציות, סרבנות ומרי אזרחי. אבל ישראל אינה נמצאת כעת במציאות של דיון עקרוני ומהורהר על השאלות האלה. היא גם אינה נמצאת במציאות שמתאימה להתמקחות עורכדינית על השאלה אם מדובר ב״אי ציות״ או ב״סרבנות״ או ב״אי התנדבות״. כולנו מבינים במה מדובר, עקרונית ומעשית. מדובר בניסיון לבלום מהלך של הממשלה באמצעות איום, שמשמעותו פגיעה ביכולתה של ישראל לקיים את עצמה ביציבות ובביטחון. זה עניין קונקרטי, מידי.
בנסיבות האלה, ננסה כמה הערות זהירות שאולי יסייעו בהבהרתה של בעיה מורכבת, בלי להתייחס לקריאה של איש זה או לציוץ של איש אחר. בלי להתייחס לשאלה אם ומה המשטרה צריכה לחקור. וכמובן, בלי לרמוז לתמיכה במהלכים בניגוד לחוק, על גבול החוק או ליד החוק. והערה אחת לפני ההערות: אסור לשכוח לרגע שמדובר בבעיה מעשית. ישראל היא עגלה המדרדרת במדרון, שצריכה למצוא את בלם היד, ואין תועלת רבה בניצחון בוויכוח, שסופו המשך ההידרדרות. כלומר, זה מסוג המצבים שעליהם נאמר שמוטב חכם מצודק.
עכשיו להערות, נראה אם זה יצליח:
היבט עקרוני: מדינה או חברה ללא כללי משחק לא יכולה להתקיים. אם ישראל חפצת חיים, היא צריכה כללים. ומצד שני, ברגעים מסוימים, יש הצדקה להתנגד לכללים, וגם להפר אותם. ברור שבדיקטטורה ראוי להתנגד לשלטון ולכלליו. לא תמיד זה כדאי מעשית (כי לשלטון יש כוח) – אבל זה בהחלט ראוי מוסרית (כי השלטון פגום). באילו עוד נסיבות ראוי להפר את הכללים? על זה בעצם נסוב הוויכוח כעת בין מי שמאיימים בהפרת כללים (לא נתייצב, מרי אזרחי וכל הווריאציות האחרות שנשמעות בחודשים האחרונים), לבין מי שאומרים שאסור להפר את הכללים (בוגדים, לחקור אותם, לזרוק אותם לכלא, ושאר הצעות יצירתיות). הוויכוח אינו על העיקרון, הוא על קריאת המציאות. האם מה שאנחנו רואים מול העיניים הוא גלישה לדיקטטורה (ואז ראוי להתנגד), או מה שאנחנו רואים הוא מהלכים סטנדרטיים, גם אם משמעותיים, של שלטון לגיטימי במסגרת של פוליטיקה לגיטימית (ואז התנגדות פסולה).
קושי סובייקטיבי: מי בכלל קובע מתי מותר להתנגד למהלכי השלטון בהפרה של כללי המשחק? התשובה היא: כל אחד לעצמו. שהרי ברור שהשלטון לעולם לא יכיר באפשרות שמותר להפר את כלליו. כלומר, העובדה שאנשי הקואליציה שנמצאים בשלטון, או תומכיהם, צועקים שהאיום בסרבנות אינו לגיטימי פשוט לא מעניינת. אנשי הקואליציה שבשלטון תמיד יחשבו שהאיום בסרבנות אינו לגיטימי. וכמובן, מה שאנחנו אומרים כאן משקף מצב בעייתי. אי ציות נובע ממצפונו, אם מצפונם, של מי שאינם מצייתים. אבל לכל אחד יש מצפון אחר, והמשמעות היא שכל אחד ואחת יכולים להחליט מתי הגיע הזמן להפר את הכללים. זה מוקש. זה מתכון לאנרכיה. אבל את המוקש אי אפשר להסיר, כי הוא בליבו של הדיון על אי ציות.
האם תפילה עוזרת לשנות את המציאות? בואו להשיב לסקר האמונה הגדול
האם יש טעם להעלות משכורות לחיילים? רוזנר בשיחה עם אורי גניזי
קריאת המציאות: האם ישראל כבר נמצאת במצב שמתיר הרהורים על אי ציות? זו שאלה שלא נשיב עליה כאן. כל אחת ואחד ושיפוטם הם. מצד אחד, ברור שישראל של היום אינה דיקטטורה. מצד שני, ברור שישראלים רבים מתרשמים שהיא בדרך להיות דיקטטורה, או משהו שקרוב לזה. באיזו תחנה בדרך ראוי לישראלים הללו להתחיל להרהר באי ציות? כל אחד והתחנה שלו, ובלבד שיזכור שהמהלך של אי ציות הוא מהלך מסוכן מאוד. זה מהלך שצריך לשקול בכובד ראש, באחריות, בסבלנות. לא לשלוף אותו כטוקבק כדי לקבל תשומת לב או מחיאות כפיים.
סכנת העתיד: הבעיה באי ציות ברורה. אי ציות נועד להפריע לשלטון לממש תוכניות. מרגע שחברה מסתגלת לאי ציות, היא לא תצליח לקיים אף שלטון שיכול לממש תוכניות. ממשלה שתרצה להטיל מיסים לא תוכל, כי תאוים באי ציות. ממשלה שתרצה להסיר מיסים לא תוכל, כי תאוים באי ציות. ממשלה שתרצה רפורמה משפטית לא תוכל – כי טייסים לא יבואו. ממשלה שתרצה לבטל את הרפורמה המשפטית לא תוכל – כי טייסים אחרים לא יבואו. מי שמאיימים באי ציות יוצאים מאחת משלוש הנחות: או שהם מניחים שלעולם לא יגיעו לשלטון, ולכן תמיד יהיו במשימת בלימה ולעולם לא במשימת ביצוע. או שהם מניחים שרק להם, ולא לצד השני, יש אפשרות מעשית להשתמש באופן אפקטיבי באי ציות. או שהם מניחים שכאשר הם יגיעו לשלטון היריבים שלהם יחליטו לציית, למרות שהם עצמם לא צייתו. ההנחה הראשונה לוקה בתבוסתנות, השנייה בגאוותנות, השלישית בתמימות.
טענה מוסרית: נניח שאת קצינת מודיעין, ונניח שאת סבורה שהמדינה כבר בדרך להיות דיקטטורה, ונניח שבשל כך את סבורה שמצפונך מחייב אותך לא לבוא למילואים. ועוד נניח, שהתפקיד שלך חשוב, ושאת תורמת לביטחון ישראל. אז מה בעצם את אומרת? אני לא אבוא למילואים, ולא אתרום לביטחון, אבל אמשיך להנות מביטחון לי ולמשפחתי בזכות אחרים שכן יבואו למילואים. למעשה, את מחליטה להפוך למי שרוכבת על גבם של אחרים. הם יתנדבו, יסתכנו, יקריבו, ואת תהני מביטחון. זה מעשה לא מוסרי. אז מה לעשות? התשובה המהותית צריכה להיות שמי שבוחרים להפסיק לתרום לביטחון (או לשלם מיסים, או לשמור על החוק) צריכים להפסיק להנות מהגנת המדינה. זו אחת מההצדקות לענישה של סרבנים (לא תתרום, לא תהנה). זו אחת מההצדקות להצעה הבוטה לסרבנים לעזוב את הארץ (ובלשון הפוליטיקאים ״ללכת לעזאזל״). מי שמודיע שלא יתרום לא צריך להנות מתרומתם של מי שממשיכים לתרום. שילך.
הפרכה מוסרית: עכשיו נאמר דבר הפוך. הטענה המוסרית נגד סרבנים שהצגנו הרגע הייתה טענה טובה, לו מדינת ישראל הייתה תובעת מכלל אזרחיה לתרום. אבל היא לא עושה את זה. ראש הממשלה אמנם אמר בטקס סיום קורס קצינים ש״כולנו חייבים להתייצב יחד״, וזו תביעה משכנעת. אלא שבה בשעה שהוא תובע להתייצב ״יחד״, ממשלתו מתלבטת במהלך הטקטי שמטרתו לפטור ציבור גדול מאוד מחובת ההתייצבות יחד (את החרדים), שלא לדבר על כך שישנו עוד ציבור גדול מאוד שפטור מחובת ההתייצבות יחד (הערבים). בנסיבות האלה, הטענה שהסרבנים ירכבו על גבם של המתנדבים, כלומר, יזכו לביטחון שהם מסרבים לתרום לו, היא טענה חלולה. רבים מאוד מתושבי מדינת ישראל נהנים מהגנה שאינם תורמים לה, בידיעה, בהסכמה ובעידוד של הממשלה.
אז איך יודעים: ניתן תשובה מבלבלת, וקצת מקוממת, אבל יודעים לפי התוצאה. אם יש רק מעט סרבנים, ואם רוב גדול של הציבור מוקיע אותם, ואם הממשלה יכולה להעניש אותם, ולהסתדר בלעדיהם – אז הסרבנים לא צודקים. אם יש הרבה סרבנים, שזוכים לתמיכה ציבורית משמעותית, ושלממשלה אין כוח ממשי להעניש אותם, משום שאינה יכולה להסתדר בלעדיהם – אז הסרבנים צודקים. במקרים רבים, כמעט בכולם, התוצאה תקבע בדיעבד אם הסרבנים ייחשבו לאנשי מצפון שמנעו טרגדיה, או ייחשבו לאנשי שוליים מסוכנים. למה? כי את ההיסטוריה כותבים המנצחים. זה לא תמיד הוגן, אבל כמעט תמיד נכון.
אז מה עושים: גם כאן התשובה תיראה לרבים מקוממת. ממשלת ישראל היא זו שמוטלת עליה החובה להערכת מצב מפוכחת וערנית. אם שריה מניחים שיוכלו להתגבר על איומי הסרבנות בלי שישראל תשלם מחיר כבד מאוד – הם צריכים ליזום מהלכים כדי לבלום ולנטרל אותם. אם שריה חושבים שהסרבנות תסכן את ישראל, ואין ביכולתם למנוע אותה אלא במחיר כבד – הם צריכים למצוא דרך לוותר, כדי שלא נגיע למצב של סרבנות בפועל. כלומר, אין חשיבות לשאלה מי צודק בעיני שרי הממשלה, או מה הוגן בעיניהם. הדיון על סרבנות בישראל של שנת 2023 אינו סמינר תיאורטי. זה מאבק כוח, שבו הולכים כמעט עד הקצה. צה״ל יכול להעניש עשרה אחוז של טייסים ולהסתדר בלעדיהם, אבל אם יהיו חמישים אחוז של טייסים סרבנים, הוא יצטרך לשקול מחדש את עמדתו. ואותו דבר עם אנשי טכנולוגיה, או מודיעין, או יחידות מיוחדות. אותו דבר עם שלושים אחוז מהאזרחים שמחליטים להפסיק לציית. לכן, הדיון על אי ציות, וההתמודדות עם הסכנה של אי ציות, מחייבים גישה מעשית, ועריכת מאזן קר של עלות (המחיר קצר הטווח וארוך הטווח של הסרבנות) ושל תועלת (מימוש תוכניות הממשלה).
