מי שטרח בקריאת עשרות עמודי העתירות והערעורים, העוסקים בהחלטת עיריית תל אביב למנוע השנה תפילות בהפרדה במרחב הציבורי ביום כיפור, יכול היה לזהות על נקלה עובדה מצערת: צדיקים אין כאן. גם לא תמימים. לא בצד של העירייה, שהחליטה למנוע ״הפרדה״ ביודעה שבכך היא למעשה פוגעת באפשרות ל״תפילה״ של כמה קבוצות המעוניינות בתפילה בכיכר העיר. גם לא בצד של העותרים, שבתי כנסת רבים ממתינים להם בדלת פתוחה.
לתפילה בהפרדה, כתבו העותרים, ״ישנו בסיס היסטורי איתן עוד מתקופת בית המקדש בירושלים ועיגון מוצדק בהלכה היהודית, ששמרה על עמינו אלפי שנים ברציפות היסטורית בלתי פוסקת כבני עם אחד״. שויין. העותרים לא ביקרו בבית המקדש ולא יודעים כיצד נהגו בו, ואת הרציפות ההיסטורית של הפרדה שברו בתי כנסת כבר בסוף המאה השבע עשרה. אם לעשות פרפרזה על העתירה, ״בגרמניה, באוסטרליה ובארגנטינה, בלונדון ובניו יורק״, יהודים מתפללים בהפרדה או לא בהפרדה, בבתי הכנסת. ודוק: אם ההפרדה שמרה על היהודים ״כבני עם אחד״ כנראה שכבר אינם בני עם אחד. ואם עודם בני עם אחד, כנראה שההפרדה אינה חיונית כל כך לשמירה עליהם כבני עם אחד.
מוטב לא להעמיד פנים. מניעת ההתכנסות בהפרדה הייתה הפגנה של העירייה: הפגנת כוח שמטרתה להבהיר שתל אביב לא תהיה כשאר ערי ישראל, שבהן קבוצות של חרדים, חרד״לים ודתיים מלהטטות במיזמים של ייהוד המרחב ושינוי צביונו בתמיכה פעילה של השלטון המרכזי. אפשר להבין את רצונה של העירייה, ואת רצונם של רבים מתושבי תל אביב, להותיר את המרחב הציבורי בעירם נקי מהשפעתן של הקבוצות הללו. ומצד שני, אפשר היה פשוט לוותר על הקרב הזה לכמה שעות, ולהתקדם הלאה, בלי להיגרר בעיצומו של חג, בעיצומה של מלחמה, בעיצומם של ימים קשים ומרים, לקרב טריטוריאלי מיותר.
האתגר החרדי, ששת הפרקים זמינים לצפייה כאן
ולא שלעותרים מגיע שבח או פרס. גם השאיפה הבוערת שלהם להתכנסות בהפרדה בכיכר העיר היא הפגנה: זו הפגנה של הקבוצות שמטרתן לערער את הייחודיות של תל אביב, להציב דגל, כסוג של סימן, או איום. לא במקרה ניצבים בחזית המאבק הזה דוברים ודוברות של הימין המהפכני, שרוצים בכיבוש הכיכר התל אביבית. הם רוצים את הכיבוש ואת הכיכר בעיקר כדי להרגיז. שהרי, אם חשקה נפשם בתפילה, יש היכן להתפלל. ואם חשקה נפשם בהפרדה, יש היכן להפריד. אבל לא בזה העניין. הם רוצים להנכיח את המסורת שלהם, את היהודיות שלהם, את הגרסה הישראלית שלהם, בעיר שבוחרת בדרך כלל בגרסה אחרת. הם מפיקים את מצעד הגאווה של ראש יהודי.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הדרישה לקיים תפילה בכיכר, ולא קיבל את הדרישה לקיים הפרדה בכיכר. מה שהריץ את העותרים לבית המשפט העליון. הטור הזה נכתב במקור בטרם התקבלה החלטה בעליון – שבסופו של דבר מאפשרת תפילה בגן מאיר בהפרדה. אבל אם לומר את האמת, בעצם העתירה לעליון כבר נרשם לעותרים סוג של ניצחון, כי הם נקטו בצעד ההגיוני מבחינתם, שפשוט אין דרך להפסיד בו. או שהעליון יקבל את עמדתם, כפי שקרה, ועיריית תל אביב תיאלץ להתכופף, וכך תוכח אשמתה בנקיטת אפליה. או שהעליון לא יקבל את עמדתם, כפי שלא קרה, ויספק תחמושת נוספת לטענות על שופטים שמנותקים מ״מסורת ישראל סבא״. הלשון הארכאית בגוף העתירה.
