בסוף חודש מאי של שנת 1904, וינסטון צ׳רצ׳יל עבר צד. נבחר כשמרן, ואז חצה את הקווים לצד הליברלי. אם עמיחי שיקלי רוצה להיתלות באילנות גבוהים, צ׳רצ׳יל יכול לשמש לו דוגמה. לא ששיקלי דומה לצ׳רצ׳יל, לא שישראל דומה לבריטניה, לא שתחילת המאה העשרים דומה לתחילת המאה העשרים ואחת – ובכל זאת, גם צ׳רצ׳יל החליט לנטוש מפלגה אחת, ולעבור לאחרת. גם לצ׳רצ׳יל היו סיבות: הוא התנגד למדיניות הכלכלית של הגבהת חומות מכסים, הוא התנגד להגדלת תקציבי הצבא (והעדיף העברת תקציבים לצי), הוא התנגד לחוק שיגביל הגירת יהודים. חוץ מזה, הבין שאין לו סיכוי להתקדם במפלגה השמרנית, או להיות המועמד מטעמה בסיבוב בחירות נוסף. מטעמים אידיאולוגיים ואישיים עשה את מה שעשה. הוא נזכר היום כגיבור, לא כפוליטיקאי עם עור צלופח המחליף פלטפורמות פוליטיות ובוגד בבוחריו.
כמה זמן הקואליציה עוד תחזיק מעמד? בואו להשיב
מי מתאים יותר כראש הממשלה, בנט או נתניהו?
שיקלי איננו צ׳רצ׳יל, אבל יש לו יש נימוקים טובים. גם מי שאינו שמח על החלטתו לנטוש את הקואליציה צריך להכיר בזה.
שיקלי איננו צ׳רצ׳יל, ולמתנגדים לצעדו יש נימוקים טובים. גם מי שסבור שעשה צעד מצפוני וחיוני בהחלטתו לנטוש את הקואליציה צריך להכיר בזה.
מכאן מתחילים. דיון משמעותי, רציני, במשמעות צעדו של שיקלי. הרכילות הפוליטית חשובה, אבל המהות חשובה ממנה. והמהות נובעת משתי שאלות: זו על מחויבותה של מפלגה למצע שהציגה ערב הבחירות, וזו על מעמדו של חבר הכנסת הבודד. לשתי השאלות הללו, אין תשובה חוקית ברורה. לכן, ההכרזה הצפויה על שיקלי כפורש סופה להגיע לבית המשפט, שיצטרך לפרש את החוק הלא ברור. זה לא בריא לכנסת, זה לא בריא לציבור, זה לא בריא לבית המשפט. אבל זה המצב. זה המצב, משום שלשיקלי יש טענה כבדת משקל, העומדת מול טענות המבקשים לקבוע שהוא פורש.
על קצה המזלג: שיקלי סבור שלחבר כנסת יש מחויבות לדרך אידיאולוגית של המפלגה שמטעמה נבחר, ולא להנהגה הפוליטית של המפלגה. החוק קובע כי פרישה היא מצב שבו חבר כנסת מצביע ״שלא בהתאם לעמדת הסיעה״. הצבעה איננה פרישה אם חבר הכנסת ״לא קיבל כל תמורה בעד הצבעתו״. מה שיאמר שיקלי בכנסת, וחשוב יותר, בבית המשפט הוא הדבר הבא: תמורה לא קיבלתי – אלא אם תוכיחו אחרת. חשוב לא פחות: הצבעתי בהתאם לעמדת הסיעה. נכון, לא בהתאם לעמדתה הנוכחית, אבל בהחלט בהתאם לעמדתה המוקדמת, זו שבשמה הצטרפתי לימינה. הנה, מסתמן עיקרו של הויכוח המהותי. האם עמדת הסיעה הקובעת היא העמדה הרגעית, המתגלגלת, על פי שיקולי הזמן והטקטיקה של ראשי המפלגה, או שמא עמדת הסיעה הקובעת היא זו שהוצגה לבוחרים ערב ההצבעה, העמדה האידיאולוגית שבעטיה נשלח שיקלי (ובנט, ושקד, וסילמן וכל השאר) לכנסת.
שני שיקולים עיקריים מקופלים בתשובה לשאלה הזאת. האחד – השיקול המחייב יציבות שלטונית. השני – השיקול המחייב נאמנות אידיאולוגית. מצד אחד, אם כל חבר כנסת יעשה דין לעצמו, בכנסת יהיה כאוס שקשה לשלוט בו. מצד שני, אם כל מפלגה תאמר דבר אחד ערב הבחירות, ותעשה את היפוכו למחרת הבחירות, לבוחרים לא תהיה אפשרות להחליט בעד מי לבחור שייצג אותם נאמנה.
הכנסת קבעה סוג של איזון לדילמה הזאת. האיזון יהיה הבעיה של שיקלי בבית המשפט. מותר לסיעה לפרוש ממפלגה. כלומר, אם מפלגה סטתה מדרכה, ושליש מחבריה סבורים שסטתה מדרכה, פתוחה להם הדרך להתפצל. זה מאפשר מידה של השגחה על המחויבות של מפלגה לדרך – אם תסטה יותר מדי, אולי כמה מחבריה יחליטו לפרוש. זה מאפשר מידה של שליטה לראשי המפלגה – לא כל חבר כנסת יכול לעשות דין לעצמו (או לדרוש דרישות מפליגות תמורת תמיכתו במהלכי המפלגה).
האם בכך תם הדיון? לא באמת. כאמור, החוק לא לגמרי בהיר בעניין זה. היועץ המשפטי של הכנסת קבע בעבר מבחן כמותי של הצבעות כרף להחלטה על פרישה. כלומר, כמה פעמים הצביע חבר הכנסת הפורש נגד עמדת מפלגתו. בכך, נתן משקל ליציבות הקואליציה על חשבון הנאמנות לאידיאולוגיה. כך או כך, המקרה שדן בו, של אורלי לוי אבקסיס, היה במובהק פחות אידיאולוגי. מעולם לא התברר איזו תדהמה אידיאולוגית אחזה בלוי אבקסיס שחייבה אותה לפרוש מסיעתה. שיקלי אמנם איננו צ׳רצ׳יל, אבל הוא גם לא לוי אבקסיס. יש לו נימוקים טובים יותר. נימוקים שמצדיקים דיון מהותי על תפקידן של מפלגות ותפקידם של חברי כנסת.
