fbpx

הציבור השתכנע: לא רק הממשלה אשמה

 

המלחמה עוד בעיצומה. ועדות החקירה, אם יהיו, ואיך יהיו, עוד רחוקות. אולי רחוקות מדי. אבל אירועי 7 באוקטובר לא ממתינים להן. סיפורים על היום ההוא יוצאים בכל בוקר, תחקירים, כתבות תעודה, ראיונות, חושפים קרעי מציאות מהיום שלפני ומהיום עצמו. וכמובן, לא כולם מספקים תמונה מאוזנת. וכמובן, אף אחד מהם לא מספק תמונה שלמה. אנחנו יודעים משהו – יותר מכפי שידענו קודם – על שיחות הטלפון וההתייעצויות שנערכו בלילה. אנחנו יודעים משהו – יותר מכפי שידענו קודם – על קצינים שהתריעו, על סימנים שנקלטו ולא פוענחו היטב, על תוכניות שישראל הכירה. בדיעבד, הכל נשמע מרשיע. זו דרכו של עולם: חוכמת הבדיעבד תמיד מרשיעה. אבל בירור ממצה ומסודר של האירוע מחייב מבט כולל. לא רק על התראות אמת, אלא גם על התראות שווא. לא רק על התייעצות היום שלפני, אלא גם על כל ההתייעצויות הדומות בחודשים שלפני, ואולי בשנים שלפני.

בואו לעיין: היום השמיני – ספר חדש של מיכה גודמן

בואו להאזין: למה שום דבר לא דומה לבטהובן?

כך או כך, החודשים שחלפו מאז אותו יום, שבו חזינו בתדהמה באזרחי מדינת ישראל המופקרים לגורלם באין מושיע, חידדו את ההכרה בקרב הישראלים שהארגונים שהם בדרך כלל סומכים עליהם יותר מכל האחרים – צה״ל והשב״כ – לא עמדו במשימתם ביום ההוא. למעשה, אין בעניין הזה ויכוח: גם הקצינים הבכירים מודים בזה. לפני כמה ימים כתבתי כאן שזו הסיבה לכך שבאופן פרדוקסלי למדי, הציבור לא רק נתן אמון בצה״ל, הוא ממשיך לתת אמון בצה״ל, גם אחרי המחדל. גם לאחר שהתברר שמתקפת 7 באוקטובר באה בין השאר בגלל שרשרת של תקלות שקשה לקבל. בגלל יהירות מודיעינית, שאננות מבצעית, הנחות שגויות, הנחיות לא מספקות, תגובה איטית. הנה, כך כתבתי: ״נדמה ששום דבר לא עבד כמו שצריך בצה״ל של 7 באוקטובר, ובכל זאת, הציבור נותן בצה״ל אמון. מדוע? בגלל הסבלנות, הצניעות והנחישות שניכרת על פניהם של המפקדים. בגלל שאינם עסוקים בתמרונים של יח״צנות, בהצלת עצמם מהדחה או ביקורת, בהערכות של ציניקנים לוועדות החקירה, או הערכות של ארכי-ציניקנים למניעת ועדות החקירה״.

אז אמון בצה״ל יש – הרבה יותר מהאשר בהנהגה הפוליטית – אבל גם התפכחות יש: בחודשים שחלפו מאז תחילת המלחמה, ובעקבות כל גילויים המתפרסמים מאז על הימים והשעות שקדמו למתקפת חמאס, התחולל שינוי בעמדת הציבור על חלוקת האחריות ל״מחדל״ בין הדרג הפוליטי לבין הדרג הצבאי. בחודש נובמבר, סקר המדד עבור המכון למדיניות העם היהודי JPPI כלל שאלה על חלוקה האחריות. כך שאלנו: מהאפשרויות הבאות, איזה קרובה יותר לעמדתך? האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של הממשלה; האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של צה״ל והשב”כ; האחריות משותפת שווה בשווה לממשלה ולצה”ל והשב”כ; לא יכול/ה להשיב על השאלה הזאת. כמובן, כבר אז אפשר היה לחוש שמשהו או מישהו לא תפקד כמו שצריך ביום המתקפה. ובכל זאת, זה היה סמוך מאוד אליה, והציבור ידע יחסית מעט על מה שקרה בחודשים ובימים שלפני. התשובות שהתקבלו היו מאוד פוליטיות באופיין: בוחרי מפלגות האופוזיציה נטו להאשים בעיקר את הממשלה (49%), וקצת פחות את הממשלה וגופי הבטחון ״שווה בשווה״ (42%). בוחרי הקואליציה היו לא פחות פוליטיים: מחציתם האשימו בעיקר את צה״ל והשב״כ (50%). שליש (36%) חילקו את האחריות שווה בשווה.

זה השתנה. העמדות השתנו. בסקר של חודש מרץ חזרנו במדוייק על נוסח השאלה. התשובות מעידות על ירידה לא מבוטלת בשיעור הישראלים שמטילים אחריות בלעדית על הממשלה, על עליה קלה בשיעור הישראלים המטילים אחריות עיקרית על צה״ל והשב״כ, ועל עלייה בשיעור הישראלים המטילים אחריות משותפת על הממשלה והצבא.

מה קרה? הדבר הפחות מפתיע שקרה הוא שעוד יותר בוחרי קואליציה מסירים את האחריות מהממשלה ומעבירים אותה לצה״ל ולשב״כ. הגילויים על מחדלי מערכת הבטחון מקלים עליהם לנקוט בעמדה שנוחה להם גם מבחינה פוליטית – ובעיניהם בלי ספק גם נכונה יותר. הדבר היותר מפתיע – ואולי לא מפתיע, כי בסופו של דבר כשהמציאות מכה בפנים קשה להתעלם ממנה – הוא המעבר של בוחרי מפלגות האופוזיציה מהטחת אשמה בלעדית בממשלה וחלוקת האחריות בין הממשלה לבין גופי הבטחון. אם בנובמבר, מחצית מבוחרי מפלגות האופוזיציה אמרו ״הממשלה אשמה״. היום רק שליש מהם אומרים כך, ושיעור המחלקים את אחריות הממשלה עם צה״ל והשב״כ עלה ל-55%.

אפשר לזהות את השינוי שהתחולל בהטלת האחריות גם בבחינה פרטנית גם על פי כוונות הצבעה כיום. בקרב מי שאומרים שבכוונתם להצביע לליכוד לו הבחירות היו נערכות היום, 79% סבורים ש״האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של צה״ל והשב”כ״. בקרב מי שמתכוונים להצביע למחנה הממלכתי לו הבחירות היו נערכות עכשיו, 64% בחרו באפשרות של אחריות ״משותפת שווה בשווה לממשלה ולצה”ל והשב”כ״, לעומת 26% שבחרו באחריות עיקרית של הממשלה.

כל זה כמובן נוח לממשלה. נוח להנהגה הפוליטית שעמדה (ועודה עומדת) בראש המדינה. למעט עניין קטן אחד: העובדה שחלק גדול יותר מהציבור מבין כעת שאי אפשר יהיה להטיל את כל האחריות על הממשלה, ושגופי הבטחון נושאים בחלק לא מבוטל מהאחריות למחדל של 7 באוקטובר, לא מעלה אפילו קצת – לפחות בינתיים – את התמיכה בממשלה, או את האמון בה. הביטו בנתונים. הם מופיעים בפירוט באתר המכון למדיניות העם היהודי. האמון בראש הממשלה עומד על 35%. זה שיעור די דומה שאמון שניתן בו גם לפני חמישה חודשים. גם האמון בממשלה 35%. בחודש שעבר היה 34%. זה לא שינוי בדעת קהל, זו תזוזה קלה שאופיינית לסקרים. בסקר INSS אמון הציבור בממשלה עומד על 20% בלבד (צה״ל: 88%). כלומר, לפחות בינתיים, הציבור השתכנע שלצה״ל חלק משמעותי באשמה – אבל נותן בו אמון. הציבור השתכנע שהממשלה לא אשמה בלעדית – אבל לא נותן בה אמון.

, , , , , , , , , ,




20/06/2024בכנסת מנשבות רוחות של בחירות מורן אזולאי, Ynet
על גיוס בני ישיבות וחרדים – מבט הלכתי מיכאל אברהם, שו״ת ומאמרים
גדי היימן, אז איפה המנוע של ההיסטוריה? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
המו"לים מופתעים ממבול הספרים על המלחמה שירי לב ארי, כלכליסט
מלחמות ונסיגות: 40 שנות המאבק הישראלי בלבנון יהודה יפרח, מקור ראשון
אורוול 1984? בית הנשיא 2024! אשר כהן, ישראל היום
אף על פי כן, אסור למחאה להתייאש נחום ברנע, Ynet
בממשלה הבאה החרדים כנראה לא יהיו שותפים חגי סגל, מקור ראשון
חשש מהורדת דירוג האשראי סוניה גורודיסקי, ישראל היום
קברניטי הספינה מכלים את זמנם בקטטות חסרות תוחלת קלמן ליבסקינד, מעריב








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-06-14)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 24 23.9
הליכוד 32 21 21.9
יש עתיד 24 15 14.2
ישראל ביתנו 6 14 11.7
ש״ס 11 10 9.9
עוצמה יהודית 6 9 9.3
יהדות התורה 7 7 7.3
עבודה 4 5 5.9
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.8
הציונות הדתית 8 5 4.2
מרצ 0 0 1.7
בל״ד 0 0 0
תקווה חדשה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר