יש חוסר שוויון מובנה בקרב המתנהל בין תומכי האופוזיציה לבין מתנגדי האופוזיציה על מעמדו של בית המשפט העליון. חוסר איזון בעמדות: צד אחד חושב שבית המשפט חזק מדי, והצד השני לא חושב שבית המשפט חלש מדי. הצד השני חושב שבית המשפט בערך בסדר. כלומר, שיש לו כוח במידה הרצויה.
זה אומר שצד אחד רוצה להחליש והצד השני רוצה לשמר – לא לחזק.
דמיינו סיטואציה דומה במקח וממכר בבזאר טורקי והבעיה של האופוזיציה מתבררת מאליה. דמיינו סיטואציה שבה הקונה רוצה להוריד במחיר, והמוכר פשוט נוקב במחיר הנכון בעיניו. הוא נוקב במחיר המדויק שהוא רוצה לקבל. המשא ומתן מתחיל בלי אפשרות שתהיה פשרה נוחה לשני הצדדים.
או שהקונה ילך, כי המוכר לא יוותר, ולא תהיה עסקה.
או שהקונה לא יקבל הנחה, ויקנה במחיר שנראה לו גבוה מדי.
או שהמוכר יוותר וימכור במחיר שנראה לו נמוך מדי.
בכל המקרים, אחד משניהם – או שניהם – יצא לא מרוצה.
מה דעתכם? בואו להשיב לסקר החברה הישראלית של המדד
חוסר השוויון הזה מסתמן מהשאלון שאנחנו עדיין מריצים באתר המדד. אתן ואתם מוזמנים להשיב עליו. יש בו כמה שאלות מאתגרות, לא רק על בית המשפט. כמובן, העובדה שאנחנו עדיין בשלב איסוף הנתונים מלמדת שהמספרים אינם סופיים. ומצד שני, כשמדובר בשאלה הספציפית הזאת, ספק אם ישתנו מהותית, כי ניתחנו כבר כמה מאות תשובות, והפערים גדולים. קשה לראות איך תוספת של תשובות תסגור אותם. מה מהות הפערים? מה שאמרנו: רוב גדול של תומכי הקואליציה סבור שבית המשפט העליון יש ״יותר מדי חזק״. רוב די גדול של תומכי האופוזיציה סבור שבית המשפט העליון חזק ״בערך במידה הנכונה״. כפי שאפשר לראות בגרף, יש מתומכי האופוזיציה קצת יותר מעשירית שסבורים שבית המשפט חלש מדי, אבל יש גם שיעור זהה שסבורים שהוא חזק מדי. מה שמחזיר אותנו לתמונה הבסיסית: יש שרוצים להחליש ויש שרוצים לשמר.
בדוגמת הבזאר הטורקי שלנו אביגדור ליברמן, או אהוד ברק, הם המוכר שנוקב במחיר המדויק, ומתעקש. הם מרוצים ממה שיש, ולא מוכנים לנהל משא ומתן על המחיר. זה אומר שאו שהצד השני יחזור למחיר שלהם, משמע, יוותר על שינוי כלשהו במעמדו של בית המשפט, או שהצד השני ילך בלי לסגור עסקה, משמע, יעביר את הרפורמה בלי משא ומתן על פשרה. בני גנץ ויאיר לפיד הם המוכר שכבר הודיע שהוא מוכן לרדת במחיר, אבל לא עד למחיר שהציע הקונה. לפיד חזר גם היום על עמדתו, שהנשיא צריך להיות המתווך המכריע את מחיר העסקה. לפיד התחייב לקבל אותה במחיר שיצחק הרצוג יקבע.
מולם עומד הקונה – יריב לוין, או שמחה רוטמן – שצריך להחליט האם הירידה במחיר מספקת. אם יתפשרו, גם הם וגם המוכר יצאו מרוצים, אבל לא לגמרי. אם לא יתפשרו, הם יצאו מרוצים (כי יש להם רוב בכנסת, כך שהם יכולים להעביר את הרפורמה), והמוכר ייצא מתוסכל, כי העסקה בוטלה. לוין ורוטמן, להלן הקונים, מתבקשים לוותר על חלק מההנחה שביקשו כדי שגם המוכר יצא מרוצה. בינתיים, לא נראה שיש להם עניין להיענות לבקשה הזאת. או משום שהם סבורים שההצעה אינה אמיתית – המוכר לא מוכן לרדת למחיר נסבל – או משום שרגשותיו של המוכר לא מעניינים אותם – מצדם, שיכעס, ייעצב, ייעלב.
הרוב הגדול בשני צידי המתרס מלמד שהנרטיבים התקבעו. בימין נעשתה עבודה יסודית בשכנוע כלל הבוחרים שבית המשפט העליון חזק מדי. צודקים או לא צודקים, זה לא העניין. מה שחשוב מבחינתם הוא שהצליחו להעמיד את כלל הבוחרים בקואליציה בשלשות. כמעט את כלל הבוחרים. נשארה להם רק בעיה קטנה, עם פחות מעשירית מהם שחושבים אחרת. הקבוצה הקטנה הזאת, של ספקני רפורמה, יכולה להיות חשובה רק אם יתברר שיש קבוצה מקבילה בגודלה של חברי כנסת ספקנים. ארבעה-חמישה חברי כנסת שיפקפקו ברפורמה יוכלו לכפות פשרה או שינוי. בינתיים, קשה לזהות כאלה.
גם במרכז-שמאל הבוחרים התייצבו בשלשות, שמייצרות בעיה. אם כמעט כל הבוחרים של לפיד ושל גנץ סבורים שבית המשפט חזק במידה הנכונה, לא ברור כמה מנדט יהיה למנהיגים הללו לפשרה, שהרי פשרה משמעה – בהכרח – מהלך כלשהו להחלשת בית המשפט. הנשיא הרצוג יכול לרצות פשרה, וללחוץ לפשרה, אבל קושי למצוא לה קליינטים יתגלה בשני הצדדים. כי לפוליטיקאים שמעיינים בנתונים כמו אלה ברור שהציבור שלהם מגובש מאחוריהם עם נרטיב די ברור ודי אחיד. נרטיב שמסמן התעקשות. אלא אם יתוסף מידע חדש שישנה את התמונה.
