כה אמר נשיא המדינה: ״אני חרד לגורלנו המשותף ולמדינה שלנו. לוותר זה פתרון קל אבל לא תוכנית עבודה. בחודשיים האחרונים אני מחפש את ההזדמנות בתוככי המשבר ואני מאמין שאפשר להפוך את רגע המשבר הזה לרגע חוקתי מכונן – רגע בו נבצר לדורות את הדמוקרטיה שלנו״.
לחצו ובואו לדרג 25 החלטות דרמטיות מ-75 שנות המדינה
הרצוג הוא דמות מרתקת במשבר המתחולל בישראל. כוחו בחולשתו. אין לו כמעט סמכויות, אין לו הרבה כריזמה, אין לו מיליוני אוהדים, גם אין לו שונאים. נסו לדמיין את הנשיא רובי ריבלין באירוע הזה – וזה לא נדבק. הוא היה מסומן על ידי מחנה הימין. נסו לדמיין את הנשיא שמעון פרס לפניו. לא נדבק. המעורבות של הרצוג מעידה שהחלטת הכנסת לבחור בו לתפקיד היתה החלטה נבונה, מאוזנת. אחת ההחלטות היחידות של הכנסת בשנים האחרונות שאפשר לומר עליה בלי הסתייגות שהייתה פשוט טובה, בלי סיבוכים מיותרים, בלי קרבות מכוערים.
אתמול דיבר על ״רגע חוקתי מכונן״. לא סתם דיבר, אלא פעמיים. בנאום שנשא חזר פעמיים על ההזדמנות שנוצרה לרגע חוקתי מכונן. מה זה אומר? שהרצוג מבין שיש לו בעיה: מה שהוא מציע לקואליציה של נתניהו, לוין ורוטמן זו הצעה לא במיוחד מפתה. להכיר בכך שהגזימו, ולעשות חצי צעד אחורה, כדי למנוע הדרדרות. זו הצעה לא מפתה משום שאין תהילה בהכרה בטעות ואז ויתור עליה. יש חוכמה – אין תהילה. ופוליטיקאים מחפשים תהילה.
שר ההגנה המנוח של ארה״ב, דונלד רמספלד, מקבל בדרך כלל את הקרדיט על המכתם: ״אם אינך יכול לפתור בעיה, הגדל אותה״. הוא התכוון למנהג הנפוץ בפוליטיקה של וושינגטון, הרצוג מציע גרסה שלו לפוליטיקאים של ירושלים. זה מה שהרצוג מציע לנתניהו ולשאר החברים: הובלתם לסף אסון, נצלו אותו כדי להפיק ממנו אירוע מכונן. לא חצי נסיגה לחצי הישג. להיפך – צעד קדימה, דילוג מעל התהום, לגדה שממול, ל״רגע חוקתי מכונן״. מה זה אומר בפועל? כנראה חוק יסוד: החקיקה, ואולי עוד כמה חוקים חשובים, שיקבעו את השיטה הישראלית לימים רבים. מה קובעת הכנסת, מה סמכויות בית המשפט, מי מאזן את מי וכיצד, מי ממנה את מי ובאיזה רוב. יש דרך סבירה לעשות את זה. יש דרך שתהיה מוסכמת על ישראלים רבים מאוד, גם אם לא כולם.
כמה שעות אחרי שהרצוג דיבר, נתניהו לא נשמע כמי שמתכוון להרים את הכפפה. נתניהו נופף באצבעו ואיים על המפגינים שלא יסבול ולא יסכים ולא יקבל. המפגינים חרשים לאיומים של נתניהו. הם חרשים לכל מה שיאמר. אפשר לומר להגנתו: הרבה מאוד ישראלים מעולם נתנו לו הזדמנות אמיתית. אפשר לומר לגנותו: הוא עשה לא מעט מאמצים כדי לשכנע רבים אחרים שאין טעם להקשיב להבטחות ולאיומים שלו. אם נתניהו ולוין יתעקשו להמשיך בהליך החקיקה, ההפגנות יימשכו, ואולי יסלימו. המשטרה תחריף את מהלכי הבלימה שלה. המפגינים יסלימו עוד יותר. בסוף – כמו שהיועץ המשפטי לשעבר מנדלבליט הזהיר – ״יישפך דם״. עצוב לומר, אבל יכול להיות שרק אירוע חמור, אלים, יזעזע את המערכת לכיוון של הדברות ובלימה. ויכול להיות שגם זה לא.
תומכי הרפורמה, וגם נתניהו בנאומו, מרבים להזכיר סיבובים קודמים של הפגנות קשות, בעיקר בתקופת ההתנתקות. אחרי הנאומים באים בודקי העובדות, ומנקרים בהן. נתניהו שכח להזכיר שהצביע בעד ההתנתקות לפני שהצביע נגד. ושכח להזכיר שגם אז היו חסימות כבישים. ובצד השני מזכירים את העצורים הרבים, את המכות, את אלימות השוטרים. צל ההתנתקות מלווה את האירוע המתנהל כעת הגם שאין שום דמיון שמחבר אותם. בעיקר, יש הבדל חשוב בין עכשיו לבין ההתנתקות. בהתנתקות, מרגע שההחלטה מומשה, מרגע שכוחות צה״ל יצאו מהרצועה, מרגע שאחרוני הבתים פונו, מרגע שהחממות נמסרו לפלשתינים, המשחק נגמר. המפגינים לא יכלו לחזור לבד לעזה. לא היה טעם שימשיכו להפגין. ההפגנה הפכה לבכי, ולפצע שממשיך להפריש מוגלה.
זה לא המצב עכשיו. כי עכשיו לא לגמרי ברור מה קורה אם וכאשר החוקים יעברו. יריב לוין אמר לשאול אמסטרדמסקי שחלק יעברו עוד לפני פסח. מה הוא מניח, שכמו בהתנתקות, אם רק ימהר, ישים סוף לאירוע? מה הוא משער, שגם המוחים הפעם יבינו שהפור נפל, הפלסתר הוסר במשיכה כואבת, ועכשיו אפשר לחזור לשגרה? אם כך הוא משער, ייתכן בהחלט שהוא טועה. הרפורמה משפטית אינה דומה להתנתקות. היא איננה מהלך שאין ממנו חזרה (אלא בכניסה מלחמתית של צה״ל לעזה). היא בסך הכל חקיקה. כמו שעברה, כך היא יכולה להתבטל.
במילים אחרות: אין שום סיבה להניח שאם החוקים יעברו, בעוד חודש או חודשיים, הממשלה תקבל את השקט שהיא רוצה בו. ייתכן מאוד שיקרה ההפך. הצד השני ירגיש שהוכשרו מהלכים של ייאוש. הצד השני ירגיש שהכלים נשברו, ואנרכיה כבר איננה בחירה, היא כמעט חובה. המשטרה לא תוכל לעצור אותם, כי הם רבים מדי. הצבא לא יישלח לעצור אותם, כי הצבא עצמו יהיה מפוצל. אפשר להבין למה קשה לראש הממשלה ולחבריו לוותר על התוכנית שלהם, להיכנע למפגינים, להתקפל מול המחאות. אפשר להבין, ואפילו להסכים, שמה שמתחולל כעת הוא תקדים מסוכן גם לעתיד, כי מי יודע מתי בפעם הבאה יבואו המונים כדי לסכל מדיניות ממשלתית, ובאיזה צעדים ינקטו.
בדיוק בגלל זה יש הגיון בהצעה של הרצוג. אם כבר הגענו עד כאן, אם כבר לקחנו סיכון כל כך גדול, אם אנחנו מוכנים להמר על גורלה של המדינה, אם יצרנו בעיה כל כך גדולה – אולי עכשיו הזמן להגדיל אותה. במקום להסתפק בפשרה, או לקוות להרגעה שמי יודע אם תבוא, או להתפלל לנס, או לבנות על אירוע דרמטי אחר שיסיט את תשומת הלב – במקום כל אלה אפשר לנסות לעשות מכל זה הישג היסטורי. נתניהו מחפש מורשת? הנה הזדמנות למורשת. הוא יהיה ראש הממשלה שקבע לישראל שיטה וחוק לדורות. הוא יהיה ראש ממשלה שבימיו כמעט בא אסון, אך הוא שמנע אותו ועשה ממנו רגע מכונן. נכון, חלק מהקרדיט יילך להרצוג. וחלק יילך ללוין, כדי שיסכים, וחלק לרוטמן, שהשקיע כל כך הרבה אנרגיה. אבל בסופו של דבר, כמו שבני גנץ אמר אתמול, נתניהו הוא נהג האוטובוס. והוא דוהר במדרון, והרצוג מציע לו נתיב מילוט. במקום להתנגש בקיר שבתחתית המדרון, אם רק יטה את ההגה ויפנה בחדות הצידה (בכוונה אני נמנע מלומר ימינה או שמאלה), ימצא נתיב צדדי, קיצור דרך, לדרך נוף מהממת ובטוחה – דרך הרגע החוקתי המכונן.
