את הדיון על ועדת חקירה ממלכתית למתקפת 7 באוקטובר צריך לחלק לשני דיוני משנה: דיון משנה אחד הוא הדיון הפוליטי. במסגרתו נערכה הצבעה בכנסת, שבה הקואליציה דחתה דרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית. לא הדרישה הייתה עניינית, ולא הדחייה היתה עניינית. הדרישה באה כדי להביך את הקואליציה – – שהרי היה ברור שתדחה את הדרישה. הדחייה באה כדי לדחות את הקץ – שהרי ברור שהקואליציה חרדה מההשלכות האפשריות של הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
אז זה דיון משנה אחד. דיון פוליטי. והוא לא כל כך מעניין. העמדות ידועות, המשמעותיות ידועות. ההיתכנות להקמה ידועה. מדובר בתחמושת שמשמשת את הגייסות בקרב פוליטי. הועדה כבליסטראה.
דיון המשנה השני הוא הדיון הענייני. ואותו צריך לחלק לשלוש שאלות: הדיון על השאלה מתי לחקור (עכשיו או אחרי), הדיון על השאלה מי יחקור (ממלכתית בראשות שופט או אחרת), והדיון על השאלה מה לחקור (הלילה הגורלי, השנה הגורלית, העשור הגורלי, רק צה״ל, גם מדיני, עד איזה דרג, מאיזה דרג).
על כל אחת משלוש השאלות האלה יש תשובות של פוליטיקאים, שרוצים לברוח מאחריות, ושל יריבים של פוליטיקאים, שרוצים להטיל על פוליטיקאים את האחריות. התשובות שלהם נגזרות ממטרה פוליטית – להגן על עצמם או לתקוף אחרים. אלה תשובות צפויות ולא ענייניות. לצידן יש גם תשובות ענייניות, או מחלוקות ענייניות. יש סיבות טובות לטעון שהחקירה נדרשת מייד, ויש סיבות טובות לטעון שמוטב לחכות איתה. יש סיבות טובות לטעון שחקירה בראשות שופט עליון היא השיטה הנכונה, ויש נימוקים גם למי שמחזיקים בעמדה אחרת, וסבורים שחקירה ממלכתית אינה הפורמט הנכון במקרה הזה.
השאלה הקשה והמעניינת ביותר לדיון ענייני היא היא זאת שמדברים עליה הכי פחות – השאלה השלישית: מה בדיוק לחקור? מה היקף החקירה הנדרשת, ומה עומק החקירה הנדרשת. ההיסטוריון יואב גלבר היה הראשון שאמר לי שועדת חקירה אחת לא תספיק. הוא אמר שנצטרך ״לפחות שלוש ועדות״. בזה התכוון מן הסתם לומר שאין טעם להקים אפילו אחת.
האזינו: רנן שור, אתה דומה לסבא שלך?
הורים לילדי בית ספר? השיבו לסקר החינוך של המדד
נמקד את הקושי. חקירה של כל המהלכים שהובילו לאסון כוללת שאלות כמו ״האם ההתנתקות היתה מהלך סביר״. זו שאלה שאפשר להקדיש לה ועדת חקירה נפרדת, שתבחן את דרכי קבלת ההחלטות, הנימוקים בעד ונגד, ההתראות שהיו או לא היו מפני תוצאות קשות, הלחצים הבינלאומיים ברקע, האילוצים שנכפו על הממשלה, ועוד ועוד. כמובן, אם יתברר שההתנתקות היא שורש הבעייה, שבדרך להתנתקות כבר היה מונח הזרע שממנו צמחה הטרגדיה של 7 באוקטובר, נוכל להצביע על אשם ראשון: אריאל שרון.
זה כמובן לא נגמר בהתנתקות, כי הרבה שנים חלפו מאז ההתנתקות. מה עשתה הממשלה מאז? האם פעלה כראוי לנוכח מה שהתחולל בעזה, הבחירות הפלשתיניות, תחת לחץ אמריקאי, עליית כוחו של חמאס, בכוח הזרוע, תחילת הרוטינה החוזרת של סיבובי אלימות, מימי שלהי ממשלת אולמרט ועד ימינו, הנסיונות לבודד את חמאס, לסגור את עזה, להרתיע, להפעיל לחץ בינלאומי, לתת שוחד כספי, להפעיל מדיניות של מקלות וגזרים, בתקווה להכלה והרתעה. גם כל השנים האלה מצדיקות חקירה ארוכה. ממשלות באו, ממשלות הלכו, ברק היה שר בטחון, גנץ היה, ליברמן, בנט, לבני היתה שרת חוץ, לפיד היה, ישראל כ״ץ. והיה כמובן נתניהו. האם הוצעו לו חלופות שדחה, ומדוע דחה אותן, והאם הדחייה היתה סבירה – ורק בדיעבד נראית לא סבירה – או שהדחייה היתה לא סבירה כבר בזמן אמת. והאם הדחייה – אם היתה כזאת – נעשתה מסיבה עניינית, או בגלל אילוצים פוליטיים. ועוד ועוד. הנה, כבר עוד ועדת חקירה. שנייה לפחות.
לא נמנה את כולן, אבל יש עוד הרבה נושאים שצריך לחקור, שכל אחד מהם יכול להחזיק ועדה לכמה חודשים, או שנים. כמו בניין הכוח של צה״ל בסביבות עזה, כמו תעדוף משאבי המודיעין, כמו האסטרטגיה ביסוד הקמת הגדר, כמו ההחלטות על פרישת הכוחות, אילוצי כוח האדם, ההתראות שהתקבלו וזכו או לא זכו לקשב. הערכת המודיעין הלקויה מחייבת חקירה. הערכות צה״ל למגננה, וכשלונו בתחילת מתקפת הנגד, מחייבות חקירה.
מדובר בהיקף של שאלות שועדת חקירה תידרש לשנים ארוכות כדי לחקור אותן. עבודה להיסטוריונים, ולא למי שצריך לספק תשובות סבירות בזמן סביר, שמטרתן לשפר את התפקוד המדינתי. הנה, כאן נכנסת השאלה מה תכליתה של ועדת חקירה ממלכתית, שגם היא מחייבת בירור ודיוק. באופן גס יש שתי תשובות אפשריות על השאלה הזאת: האחת – לספק תובנות מעשיות לגורמי המקצוע. השנייה – לספק תשובה לשאלה ״מי אשם״ ובעצם לקבוע באופן מוסמך מה יהיה ״גזר הדין של ההיסטוריה״.
נדמה שכאן טמונים לפחות חלק מהיסודות שהופכים את הדיון על שאלת ועדת החקירה לכל כך יצרית ותוססת. כמובן, ההקשר הפוליטי מתסיס את הדיון, אבל גם אם נסיט אותו הצידה תישאר מחלוקת מהותית.
כי חלק ניכר מאנשי המקצוע, מקבלי ההחלטות, קצינים, מדינאים, פקידים, חוקרים – מביטים בועדת החקירה ורואים כלי לטיוב קבלת ההחלטות. תבוא ועדה, תאמר שחסרה ביקורת על תוצרי המודיעין, נקים יחידת ״איפכא מסתברא״, נקווה שזה ישפר את המצב. תבוא ועדה, תאמר שישראל לא מחזיקה מספיק מלאים של תחמושת מסוג מסויים, המדינה תפעל לאגור יותר פצצות מתאימות לפעם הבאה, או לייסד גוף שיתכנן טוב יותר את ניהול מאגר הפצצות שבידי ישראל, ושוב נקווה שזה ישפר את המצב.
מול התפקיד החשוב הזה של ועדת חקירה, ישנו גם התפקיד השני, שהוא המעניין יותר את הציבור הרחב. הציבור רוצה ״תשובות״. הציבור רוצה לדעת ״מי אחראי״ או ״מי אשם״. זו ציפיה לא ריאלית, ולא משנה מתי מתחילים לחקור. מי אשם? אברהם אבינו שהביא אותנו לארץ המשונה הזאת. מי אשם? משה רבנו שהחזיר אותנו אליה, או יהושע שכבש אותה, או הרצל, שלא הצליח לשכנע את חבריו לעבור לאוגנדה, או מנחם בגין, שהחזיר את סיני בלי עזה, או יצחק רבין, שהכניס נשק לעזה בהסכמי אוסלו, או שרון, שרצה להתנתק, או נתניהו, שרצה להפריד בין חמאס והרשות הפלשתינית כדי למנוע הקמת מדינה פלשתינית, או מפקד המודיעין שלא הקשיב להתראה של התצפיתניות, או המתכנן שהחליט שגדר תוכל לעצור מתקפה נפשעת.
כל חוליה בשרשרת הארוכה הזאת מחזיקה בפיסה מהאחריות. כל חוליה בשרשרת הזאת יכולה הייתה למנוע את הטרגדיה לו הייתה מתנהלת אחרת (או לפחות החוליות ממנחם בגין והלאה). כל חוליה קיבלה את החלטותיה בלי לדעת שאלה יהיו התוצאות, בהתבסס על נימוקים שמן הסתם נראו סבירים לשעתם. האם בגין טעה כאשר לא התעקש להעביר את סיני למצרים? אולי כן ואולי לא. אין דרך לדעת מה היה קורה לו היה מתעקש יותר. אולי לא היה שלום עם מצרים. אולי עזה הייתה הופכת לגן עדן. אולי שנתיים אחרי ההחלטה ישראל היתה נאלצת לפלוש למצרים כדי לכבוש את עזה מחדש. אולי, אולי, אולי.
לכן, ועדת חקירה ממלכתית שתנסה להחליף את התהליך הארוך של בירור היסטורי תהיה אכזבה ידועה מראש. המסגור של אופי החקירה יכתיב את המסקנות – והנפגעים יבינו מייד שמסגור אחר היה מכתיב מסקנות אחרות. הם יטענו, במידה של צדק, שהתוצאה נכתבה מראש. הם יטענו, במידה של צדק, שהמעגל צוייר לאחר שהחץ נורה.
מסקנה מעשית? להקים ועדה, ולהוריד ציפיות. לצמצם את מסגרת החקירה. להקים ועדה כדי לזהות תקלות שאפשר לתקן בטווח קצר, כדי ליידע את הציבור על אופי וסיבת ההחלטות שהכתיבו את המדיניות הישראלית, כדי לתת תשובות על שאלות שאפשר לתחום לכמה חודשים, אולי שנים ספורות. להשאיר את ההחלטה מי אשם להיסטוריונים, לזיכרון הקולקטיבי – לציבור.
