יו״ר הכנסת אמיר אוחנה לבש את החליפה של האיומים והבהיר לשופטי בית המשפט העליון, שאם יעזו לפסול חוק יסוד, יקרה משהו רע. מה בדיוק? לא פירט. יש כל מיני אפשרויות, רמז, ולא פירט. ובאמת יש: הכנסת יכולה לבטל את בית המשפט העליון. עניין די פשוט: הצבעה של שישים וארבעה חברי כנסת, ופוף, אין בית משפט עליון. מכיוון שחוקי היסוד בישראל אינם אלא עלים נידפים, שכל רוח מצויה יכולה לטלטל, גם בית המשפט העליון עצמו לא מוגן מפני הכנסת. יתחכם יותר מדי, אפשר לבטל אותו, לשנות את הרכבו, לזעזע אותו עד היסוד. אפשר לקבוע ברוב שבית המשפט העליון יוחלף בטריבונל של מושבעים אקראיים מקרב הציבור. אפשר לקבוע ברוב שבית המשפט העליון יכלול רק שלושה שופטים. אפשר לקצץ את משכורתם של השופטים לשקל בשנה. רוב בכנסת יוכל לדאוג לזה.
ההצגה קצת פשטנית כמובן, אבל העקרון ברור: זאת בערך המציאות. ובדיוק בשל כך מתחייבת זהירות.
אלא שזהירות אינה סחורה שנמכרת היטב בשוק הישראלי. לא בתקופה הזאת. ממשלת ישראל פתחה במהלך לא זהיר, המחאות נגדה גלשו למהלכים לא זהירים, ולא נותר בישראל מי שיפעיל בלם יד או רגל כדי למנוע את המשך הגלישה במדרון. בשבוע הבא, בבית המשפט, העימות יעלה מדרגה, אם כי עוד לא יגיע לשיא. גם לזה צריך לשים לב: לא משנה מה יקרה בדיון, אחריו עוד יהיה זמן להרהור, עד להחלטה. וגם החלטה לא תהיה סוף פסוק: נניח שבג״ץ יקבל את עמדת היועצת המשפטית לממשלה ויפסול את החוק. משמע – הסבירות נותרת על כנה. נו, אז מה יקרה? הקואליציה תגיב בהתלהמות השגרתית ותודיע שאינה מקבלת את הפסיקה. אבל אז לא יקרה שום דבר. בית המשפט יאמר שיש סבירות, הקואליציה תאמר שאין סבירות. לא תהיה לזה שום השלכה מעשית מיידית. זה יהיה משבר חוקתי בתיאוריה, אך עוד לא משבר חוקתי בפועל.
מתי יבוא המשבר בפועל? כאשר תבוא עתירה נוספת על עניין כלשהו – מינוי משונה ליד ושם, מהלך תוקפני נגד פליטים, מה שלא יהיה – ובית המשפט יודיע שהחלטת הממשלה לא סבירה – והממשלה תצטרך לציית. ניתן דוגמה סכמטית (משפטנים, שוב לא לקפוץ – גם היא פשטנית): נניח שהממשלה עומדת לגרש מאה פליטים. הם עותרים לבית המשפט. בית המשפט מודיע שההחלטה על גירוש לא יכולה להתקיים כי היא לא סבירה. הממשלה בכל זאת פועלת להעלות את הפליטים על מטוס בדרך לאנשהו. זה הרגע של משבר חוקתי. זה הרגע שבו הגופים המגרשים צריכים לקבל החלטה כיצד לפעול. מה תעשה המשטרה מול ממשלה שמבקשת גירוש ובית משפט שאוסר עליו? מה יעשו הטייסים שאמורים להטיס את המגורשים? מה יעשו הבקרים בשדה התעופה? המתדלקים של המטוס?
אם נגיע לרגע הזה, כנראה שהגענו לסף מלחמת אזרחים, או לסף אנרכיה, או לסף דיקטטורה.
“אני מברך על כל שיח שמכוון להגיע להסכמות גם בכנסת וגם מחוצה לה. חרף המשמעות הברורה, שאף צד לא יקבל את מלוא מבוקשו. כאן עכשיו ומיד, זוהי משמעותה של מנהיגות. אני מפציר בנציגי העם כולו לעשות כל מאמץ ולהפוך כלח אבן במאמצים האלה״, אמר אוחנה. אבל עיקר דבריו הוא המשפט הבא: ״גם אם המאמצים לא יצליחו, לטעמי בעיקר מנסיבות פוליטיות, הדבר אינו מעמיד לבית המשפט את האפשרות לקבל הכרעה במקום הציבור. מצב דברים זה יביא למצב חסר תקדים במדינה דמוקרטית, עצם האפשרות שלו עלול לסכל על ניסון להגעה להסכמות״.
אמיר אוחנה לבש את החליפה של האיומים, והזהיר את השופטים שחובתם למנוע את האפשרות הזאת, בכך שימנעו מפסילת חוק יסוד. העיתוי, הטון, הנחישות, בחירת המילים – כל אלה הופכים אותו לבריון. אבל אולי מוטב שבית המשפט ידע שהוא פועל בסביבה של בריונים. מוטב שכולנו נדע שאנחנו פועלים בסביבה של בריונים. שלא נעשה את הטעות שעשתה הממשלה בשנה האחרונה, בהערכת חסר של נחישותו של הצד השני (ולא משנה באיזה צד אתם, ומי ״הצד השני״ שלכם). שלא נעשה את הטעות ונפעל בפזיזות שתוביל אותנו לקטטה של בריונים.
האם בית המשפט יכול לפסול את חוק הסבירות? ברור שהוא יכול. ימצאו נימוקים משפטיים שיצדיקו פסילה. האם בית המשפט יכול להשאיר אותו על כנו? ברור שהוא יכול. יימצאו נימוקים משפטיים גם לכך. השאלה כעת אינה מה בית המשפט יכול לעשות, אלא מה החברה הישראלית צריכה שייעשה. והתשובה על השאלה הזאת, מצערת ככל שתהיה, היא שלחברה הישראלית יהיה כנראה טוב יותר אם השופטים יחליטו לוותר על ההזדמנות להתערב בחוקים שעברו בכנסת. הקואליציה תחגוג הישג, האופוזיציה תתארגן למאבק ציבורי ופוליטי במקום להציב את בית המשפט בקו האש, השופטים יחמקו מתפקיד הנפץ בשרשרת הפיצוץ, והחברה הישראלית תצטרך לחשב מחדש את המסלול המתאים לבירור המשפטי, הזהותי, החברתי, שמתחייב ממצבה.
יותר מדי נושאים הוסדרו בעשורים האחרונים באמצעות בית המשפט. יותר מדי סוגיות הוטלו על שולחנם של השופטים, ואלה, לפעמים בלית ברירה, ולפעמים מבחירה לא הכרחית, החליטו שמה שנחת על שולחנם מחייב אותם לקבל החלטה. מה שפוליטיקאים עושים על הזמן – חומקים מהחלטות קשות כדי להימנע מהמחיר שכרוך בהם – בית המשפט עשה הרבה פחות. אולי – וכאן כבר מדובר בעמדה אישית, ולא בפרשנות – הגיע הזמן שייעשה. אולי בשבוע הבא יבוא הזמן בדיוק לזה. הפוליטיקאים הניחו על שולחנם של השופטים תפוח אדמה לוהט. השופטים יכולים לנסות לאכול אותו, ויכולים להחזיר אותו לשולח.
