וופי גולדברג אמנם התנצלה. אבל מה שאמרה אמרה, ולא במקרה אמרה. ״השואה״, אמרה, ״לא הייתה עניין של גזע״. היא גם הסבירה: הנאצים והיהודים, אלה כמו אלה ״לבנים״. וגזע היא קטגוריה שאיננה נוגעת ללבנים. אין טעם לכעוס על גולדברג. קודם כל, משום שחזרה בה, והבהירה, והתנצלה. זה טוב יותר ממה שעושים הרבה אחרים. ועוד יותר מזה: משום שלא דיברה משנאה אלא מבורות – ואולי אפילו לא בורות. האמריקאים אינם בורים ביחס לשואה. הם יודעים מה קרה. אבל רבים מהם מפרשים את מה שקרה אחרת מכפי שנדמה לנו, בישראל. בהתאם, גולדברג אמרה את מה שמתחייב בעיניה מרוח הזמן. גזע הוא עניין הנוגע ליחסים בין לבנים ובין מי שאינם לבנים. השואה היא פשע שנאה של בני אדם נגד בני אדם. היהודים היו בוודאי קורבן, היא לא הכחישה את זה. אבל היו קורבן כמעט אקראי. קורבן של ״חוסר אנושיות״ של בני אדם כלפי בני אדם.
בואו והצביעו: באיזו מידה אתם מסכימים או לא מסכימים לאמירה אני מרגיש/ה קרבה מיוחדת ליהודים באשר הם
כדאי להתעכב על התקרית המתוקשרת הזאת דווקא בגלל מה שאין בה. וופי גולדברג איננה אנטישמית, היא לא התכוונה לפגוע ביהודים, לא להכחיש שואה, לא לעודד פשעים. היא רק רצתה, בלשונה, ״להיות ישרה״. כדאי להתעכב על התקרית הזאת משום שיא מבטאת את רוח הזמן, שתמשיך לנשוב. היא מבטאת את העובדה שזיכרון השואה הולך ונשמט מידי היהודים. מצד אחד נוגסים בו המכחישים, האנטישמים, המבקשים להשכיח את פשעי העבר ולהחיות את שנאת העבר. מצד שני נוגסים בו המחדשים, מי שרוצים לעשות ממנו מסר אוניברסלי, של אהבת אדם, שוויון ומלחמה בגזענות.
כאשר העולם מציין, ובהבלטה, את יום השואה הבינלאומי, בהשתתפות פעילה, ואפילו נפעמת של ישראל ושל נציגים של העם היהודי, ראוי לזכור שלכל חגיגה יש מחיר. יום השואה הישראלי, זה של סוף חודש ניסן, הוא יום זיכרון של השבט על אסון שאירע לו. יום הזיכרון העולמי, זה של סוף חודש ינואר, הוא המטלית המוחקת את השבט ומעבירה את זיכרון השואה מרשות השבט לרשות הרבים. אפשר להתפעל מהעובדה שהעולם החליט לציין באורח מובלט כל כך את זיכרון השואה. אבל לצד ההתפעלות מוטב להבין שכאשר העולם לוקח בעלות על הזיכרון, הוא משתמש בו כרצונו. כלומר, לא כדי להזכיר את מה שקרה ליהודים, וכדי להדגיש את זכויותיהם של היהודים, וכדי להבטיח את שלומם של היהודים – אלא כדי לשדר מסר כללי יותר של אהבת אדם ודחיית גזענות. מסר חשוב. אבל לא בדיוק מסר השואה שלנו.
גולדברג צעדה בסך הכל עוד רבע צעד בכיוון הזה. היהודים שהיא מכירה הם לבנים, משכילים, עשירים, מחוברים. לא מי שראויים ליום זיכרון שידגיש את פגיעותם ואת נבדלותם. הם – אם לומר זאת במידה של בוטות – כבר לא זקוקים ליום שואה כדי להגן על עצמם. יש להם די. ולכן גולדברג, במהלך שבעיניה, לפחות ברגע השידור, היה מוסרי ומדויק, הפקיעה מהם את השואה כדי לעשות בה שימוש לצרכים חשובים יותר.
ארגוני היהודים נזעקו לתבוע ממנה לחזור בה מדבריה. הם הצליחו בזה, ובכך, במידת מה, רק הוכיחו את טענתה: היהודים חזקים. יש להם השפעה. הנה, הוציאו מגולדברג התנצלות בחצי דקה. האם הם זקוקים להגנה? בלבה פנימה גולדברג בוודאי חושבת שיש קבוצות שזקוקות לה יותר מהם. בלבה פנימה היא בוודאי חושבת שאת השואה צריך לזכור לא בכדי להדגיש את מעמדו המיוחד של עם מיוחד, אלא בכדי להדגיש שאין מעמד מיוחד לאף עם, ולאף אחד. היא חזרה בה, אולי בגלל הלחץ הכבד, אבל מותר להאמין לה שגם משום שהבינה שטעתה והגזימה בנוסח דבריה. חשוב שחזרה בה, וחשוב לא להתבלבל בעקבות העובדה שחזרה בה. מה שגולדברג אמרה הוא במידת מה הנורמלי החדש של זיכרון השואה. וככל שמדינת ישראל תלחם בזה, ככל שתבקש להדגיש שלשואה יש מסר שבטי, קהילתי, מפריד, כך היא עלולה להיראות קטנונית, טרחנית, בעיני מי שרוצים להזכיר ולזכור למטרות אחרות.
