את מה שקרה במדינת קנזס, ביום שלישי, אפשר לראות בשתי דרכים – הפוכות זו מזו:
הראשונה: הנה הוכחה שבית המשפט העליון מנותק מהמציאות, ושהפסיקה בעניין ההפלות היתה שערורייה משפטית וחברתית.
השנייה: הנה הוכחה שבית המשפט צדק, ושאפשר לתת לציבור להחליט בעצמו מה לעשות, בלי לתת לשופטים להכתיב מציאות חברתית.
אז מה אתם אומרים, ישראל יותר מפוצלת או יותר מאוחדת? בואו לומר מה דעתכם
ממוצע הסקרים המשוקלל של אתר המדד: בואו לעקוב אחר ביצועי ״גוש נתניהו״
מה בדיוק קרה בקנזס? בשלישי היו בכמה מדינות פריימריס של מועמדים לכל מיני משרות, שעליהן תהיה הצבעה סופית בנובמבר. במדינת אריזונה, מועמד של דונלד טראמפ ניצח, ויהיה המועמד הדמוקרטי לסנאט. במישיגן, מועמד יהודי שהלובי הפרו-ישראלי איפאק הכריז עליו מלחמה, הפסיד והודח. והיו בחירות גם בקנזס. בחירות לכמה משרות, ובצידן, באותה הזדמנות, גם משאל עם. נוח לקיים משאל עם כשבוחרים ממילא באים לקלפי. שואלים את מי אתה רוצה למשרה הזאת, ואת מי למשרה ההיא, ואגב, מה אתה חושב שצריך לעשות עם הפלות. במקרה של קנזס, השאלה היתה אם לאפשר לבית המחוקקים להגביל את ההפלות, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון שמאפשרת לעשות זאת.
קנזס היא מדינה שמרנית מאוד. מדינה שאפשר היה לצפות שתאמר כן, ותצטרף לרשימת המדינות שמיהרו לנצל את החלטת בית המשפט העליון, ולהגביל את הפרוצדורה. ואם רוצים לדייק: השאלה נגעה לסעיף בחוקה של מדינת קנזס, ולשאלה האם לאפשר חוקתית להגביל הפלות, מה שתיאורטית אפשר לעשות בעקבות ביטול הקביעה שהחוקה האמריקאית הפדרלית אוסרת זאת. בכל מקרה, לא כך קרה. ברוב די ברור ומכריע, בוחרי קנזס – כלומר, אלה מהם שטרחו לבוא לקלפי – הכריעו נגד. זה ניצחון פוליטי לתומכי ההפלות. זה ניצחון פוליטי לדמוקרטים, שזיהו קלף שיכול לעבוד עבורם בבחירות האמצע. זו תזכורת כואבת לצד של מתנגדי ההפלות שבית המשפט אמנם פסק כפי שרצו, אבל שהמציאות החברתית אינה כפי שהם רוצים: באמריקה יש רוב מובהק התומך בהפלות, גם אם בסייגים מסויימים.
מכאן, אפשר להתפצל לשתי הטענות שהזכרנו למעלה. טענה ראשונה: קנזס היא מכה לבית המשפט. היא אירוע שבו הבוחרים בלמו את השופטים. בית המשפט אמר לא להפלות – הבוחרים השמרנים של קנזס אמרו כן להפלות. זה נרטיב קולח, נוח, אבל לא לגמרי מדויק. בעיקר, משום שהשופטים לא אמרו לא להפלות. הם אמרו לא לזכות חוקתית פדרלית להפלות. מה יקרה במדינות? זו החלטה של המדינות. זה מה שהשופטים אמרו. וזה גם בדיוק מה שקרה.
מה שמוביל לטענה השנייה: קנזס היא הוכחה שהשופטים צדקו. שאפשר לסגת מהלכה פדרלית גורפת בעניין ההפלות, ולאפשר לציבור להכריע, כל אחד במקומו. אם יינתן לציבור להכריע, בסופו של דבר מה שהרוב חושב הוא גם מה שיקרה. מדוע? משום שככה זה בדמוקרטיה. הרוב קובע. לא תמיד מהר, לא תמיד מדויק, לא תמיד בכל פרט, אבל בסך הכל כן. הנה, בקנזס הרוב קבע. ובעצם מה שחשוב, הרוב התייצב לקבוע. כלומר, התברר שכאשר הבוחרים מבינים שהעניין בידיהם, ושאם לא יבואו להצביע אזי המיעוט הרדיקלי יהיה זה שיקבע מה יקרה בנושא מרכזי וחשוב – אז הם באים. בהמונים. זה מה שקרה בקנזס. בוחרים שנושא ההפלות חשוב להם, והם רבים לא רק בצד הרוצה איסור אלא גם בצד הרוצה היתר, באו להצביע בשיעור גבוה.
ולכל זה אין בכלל קשר לשאלה אם הפלות הן דבר מוסרי או לא, אין קשר לשאלה אם מדובר בזכות האישה על גופה או בזכות העובר לחיים. כל זה עניין של איך מחליטים מה. בית המשפט קבע: לא מחליטים מהספסל בוושינגטון. לא ממציאים זכות חוקתית שאיננה. יותר מזה, מבטלים החלטה קודמת על זכות חוקתית שאיננה. אפשר להתווכח עם הפסיקה הזאת, אבל מי שמקשיב לה בסבלנות מזהה שיש מאחוריה לא רק עמדה בנושא ההפלות (וצריך להודות: רוב השופטים השמרנים כנראה מתנגדים להפלות, לפחות ברוב המקרים), אלא גם תפיסת עולם משפטית וחברתית.
עכשיו נשאל: אם כך, על מה הייתה כל ההיסטריה סביב הפסיקה בנושא ההפלות? התשובה כאן קצת יותר מורכבת, אבל ראוי לומר בקיצור שחלק גדול מההיסטריה הייתה מחושבת, פוליטית. זו הייתה היסטריה שיש לה מטרה ברורה, לגייס בוחרים. וזו הייתה היסטריה שהביאה להצלחה מפתיעה של הדמוקרטים והפרוגרסיבים במדינה כמו קנזס. מסתבר, שכאשר מניחים את הנושא על השולחן, ומציגים בדרמטיות את ההשלכות האפשריות של אדישות – הבוחרים מגיבים ומוודאים שרצונם ייעשה. קריאת עידוד למפלגה הדמוקרטית, שבלי ספק תעלה את ההפלות לראש סדר היום שלה לקראת בחירות נובמבר, בידיעה שזה נושא שהוכיח את עצמו. קריאת אזהרה למפלגה הרפובליקנית, שאחרי הצהלה על פסיקת בית המשפט מוצאת את עצמה בצד של המיעוט. כן – מיעוט. רוב האמריקאים לא רוצים איסור על הפלות. גם במדינות שמרניות, יש רבים שלא רוצים איסור מוחלט על הפלות. הגבלות – אולי כן. כללים להסדרה יותר נוקשה – ייתכן מאוד. איסור מוחלט בלי יוצאי דופן – זה כבר לא.
לניצחון הזה של השמרנים בבית המשפט קוראים ״ניצחון פירוס״. ניצחון שאיננו ניצחון אמיתי. לפני הפסיקה ב״דובס״, שביטלה את פסיקת ״רו״, לשמרנים הייתה טענה חזקה: היתר ההפלות הוא תוצאה של אקטיביזם משפטי שיצא משליטה. אחרי הפסיקה הטענה הזאת כבר לא בתוקף. אחרי הפסיקה העם מחליט, ובהחלט ייתכן שעם הזמן יחליט בעד הפלות. למה שיחליט כך? כי זה מה שהוא רוצה. תשאלו את הבוחרים בקנזס.
