הנה הערכה שלא מבוססת על שום דבר חוץ מהגיון בריא: עיריית תל אביב תאפשר גם השנה תפילות בחוץ ביום הכיפורים. לא בכל מקום, לא בכל דרך. אבל תאפשר. בכיכר זו, או בכיכר אחרת. אולי לא בדיזנגוף, כי לא יזיזו מיצג שקשור לחטופים. אז יהיה בכיכר אחרת.
את התחזית הזאת צריך להציע לאחר הידיעות על כך ש״עיריית תל אביב לא תאפשר אירועי תפילה והתכנסות בכיכרות ביום הכיפורים״. ולתחזית הזאת אין כאמור שום מקור מלבד הגיון בריא. עיריית תל אביב קיבלה החלטה לא נבונה (וזה בהנחה שהדיווחים מדויקים). היא תשנה אותה.
למה לא נבונה? כי אין סיבה לא לאפשר תפילה ברחוב. תפילה מעורבת, תפילה נפרדת, תפילה חסידית, תפילה רפורמית, תפילה קצרה, תפילה ארוכה. יש מספיק רחובות וכיכרות בתל אביב, יש אווירה מיוחדת של יום כיפור, ילדים על אופניים, רחובות ריקים ממכוניות. התפילה בכיכרות אינה גורעת מהחן של תל אביב בכיפור, התפילה בכיכרות מוסיפה לו.
וכן – החרדה ממהלכים שמטרתם הדתה מובנת, ובמידה מסוימת גם מוצדקת. וכן – הידיעה שתל אביב מתירה דברים שבני ברק הייתה אוסרת נכונה, וקצת מעצבנת. בשנה שעברה, לפני המלחמה החיצונית, אבל בעיצומה של מלחמת התרבות הפנימית, התפילות בציבור הפכו לקטטה. זה היה מחזה עצוב, שהעיד על מצבה של החברה הישראלית יותר מאשר על כל דבר אחר.
יש לכם ילדים בחינוך הממלכתי? בואו להשיב על סקר ההורים הגדול
האזינו להסכת: חורבן ירושלים מנקודת מבטה של האימפריה הרומאית
בשנה שעברה, כשכל זה קרה, כתבתי כך: ״על צקצוקי הזעזוע מבתי המדרש הפוליטיים נדלג. כבר ראינו יהודים מתקוטטים ביום כיפור על לא מעט דברים (כולל, בלא מעט בתי כנסת, על עליות לתורה ושאר כיבודים). כשרע, כשמתוח, כשסוער – מתקוטטים. בנסיבות כאלה, החוכמה היא לייצר מרחבים נקיים מפרובוקציות, ומה לעשות, במצב הדברים היום, תפילה של ראש יהודי בכיכר מרכזית בתל אביב היא פרובוקציה. היא גם תפילה – אבל גם פרובוקציה״.
נו, אז מה השתנה? צקצוקי הלשון נמשכים כמובן. עוד לא יבשה הדיו על ההחלטה וכבר נשמעות זעקות שבר מחרישות אוזן של יהודים שהפריץ גזל מהם את הזכות הקדושה להתפלל דווקא ברחובה של העיר הזאת. על זה ייאמר – שויין. אז תתפללו במקום אחר. ההתעקשות שלכם על התפילה דווקא במקום הזה היא פרובוקציה הפגנתית, לא פחות מההחלטה של עיריית תל אביב לא לאפשר תפילה דווקא במקום הזה. דמעות תנין יש בשפע. חוכמת מתינות יש מעט. ובכל זאת, דברים השתנו מאז השנה שעברה. בעיקר השתנתה הפרופורציה. ובכל מקרה, מאירועי השנה שעברה כדאי ללמוד לקח. והלקח הוא שמוטב לאפשר תפילה באיזו כיכר, גם בהפרדה, גם של אורתודוכסים, אפילו של ראש יהודי, ולא להיכנס למלחמה מיותרת, קולנית, מכוערת, שאין בה מנצחים. מוטב לנהל את החיים בתל אביב בלי להיכנס לאיזו התחשבנות דמיונית עם איום דמיוני. מוטב לנהל ולא להיבהל.
תל אביב היא עיר חזקה, מבוססת, מוצלחת. תל אביב צריכה להתנהל בביטחון של מי שיש לו חצי אוטונומיה. כמו שניו יורק עושה ניו יורק, ולא חשוב מה קורה באוקלהומה סיטי, כמו שפריז עושה פריז, ולא חשוב מה קורה בטולוז, כך תל אביב צריכה לעשות תל אביב, ולא חשוב מה קורה בבית שמש, או בבני ברק, או בכנסת ישראל. תל אביב לא צריכה להתרגש מהעובדה שבכל מיני מקומות יושבים כל מיני חוכמולוגים שחושבים שיצליחו לשנות את הדי.אנ.איי של תל אביב אם רק יכניסו לעיר כמה משפחות מיסיונריות וקצת יידישקייט.
הם לא יצליחו לשנות את הדי.אנ.איי של תל אביב. לא בהצבת דוכן של הנחת תפילין בפתחו של בית ספר (מה שלא צריך לאפשר). לא בפיזור כסאות בכיכר וקיום של תפילה (מה שראוי לאפשר ביום כיפור). וכן, תל אביב לא תתמוטט גם אם תתקיים בה תפילה בהפרדה. בעצם – בכל שבת מתקיימת בה תפילה בהפרדה בעשרות רבות של בתי כנסת. ומה אם תתקיים תפילה כזאת גם באחת הכיכרות? מי שרוצה יבוא, מי שרוצה ייעדר, מי שרוצה ילך לים, מי שרוצה יעבור לכיכר הסמוכה, שבה תיערך תפילה אחרת, לא בהפרדה.
