את מה שאמור לקרות בישראל בתחילת מושב החורף של הכנסת אפשר לתאר בכל מיני דרכים.
אפשר: מהלך שיפטור את החרדים מגיוס לתמיד.
אפשר: מהלך שיסייע לחרדים להצטרף לשוק העבודה.
אפשר: מהלך שיחלץ את ישראל ממשבר שאין לו פתרון.
אפשר גם: מהלך שיסמן את תחילת סופו של צבא העם.
כמובן, האפשרות הזאת – הרביעית – היא הדרמטית ביותר. ודווקא היא האפשרות הפחות מדוברת. הרבה מאוד ישראלים סבורים שדרוש שוויון בנטל. הם כועסים שהחרדים אמורים לקבל פטור לתמיד, מתעקשים לקבל פטור לתמיד. הרבה מאוד ישראלים מודאגים בגלל שיעורם הנמוך של הגברים החרדים העובדים ומתפרנסים. חלקם סבורים שחשוב יותר לישראל שהחרדים יעבדו, מאשר שיתגייסו. הרבה מאוד ישראלים עייפים מהדיון הלא נגמר על גיוס חרדים. בשאלונים של סקרים, כולל אחד שערכנו במדד ממש לאחרונה, הם אומרים לנו ״הם ממילא לא יתגייסו״. אז אולי הגיע הזמן לסגור את הדיון אחת ולתמיד. לחוקק, ולעבור הלאה. לחוקק, ולהתמקד בעניינים שיש להם פתרון מעשי, ולא רק השלכות מוסריות או עקרוניות.
מעט ישראלים – מעט מדי – לוקחים בחשבון את האפשרות הרביעית. אפשרות שכמה מומחים מתייחסים אליה כאל ודאות. זאת האפשרות שהחוק שהממשלה רוצה לחוקק באוקטובר הוא קו פרשת מים שמעברה השני צה״ל כבר לא יהיה כפי שהיה. הוא כבר לא יהיה צבא העם. לא בעיקרון (כי יש חוק שפוטר ישראלים מגיוס), ולא למעשה (כי ישראלים אחרים יחליטו שאם יש פטור, גם להם מגיע).
למותג צבא העם יש שני תפקידים: יש לו תפקיד מעשי. הוא מאפשר לצה״ל לגייס, לכאורה, את כולם, לבחור את הטובים ביותר לתפקידים שבהם הם נחוצים ביותר, למלא את השורות, של הסדיר ושל המילואים, לתת תחושה של שותפות מחייבת. יש לו גם תפקיד סמלי – הוא פריט משמעותי בזהות הישראלית המשותפת, משהו ששייך לכולנו, משהו שזוכה לאהדה מכולנו, משהו שיש לו מעמד שחורג משגרת היומיום המדינתי. לא במקרה, יום הזיכרון לחללי צה״ל הוא היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי-ישראלי. יום שמגלם את הכוח הרגשי של מוסד כמו צבא העם. החיילים הם של כולנו. החללים הם של כולנו. אלה לא אנשים שבאו להתפרנס בהגנה עלינו. אלה אנחנו.
בהתאם, אם ישראל תאבד את צבא העם, יהיו לזה השלכות מעשיות וסמליות. עם ההשלכות המעשיות יצטרכו להתמודד המומחים לבטחון. איזה מודל חדש לאמץ, איך לקיים אותו כך שיספק בטחון מספיק במחיר נסבל. יש מהם שאומרים שאין אפשרות כזאת. זו אמירה מפחידה, אבל לא בהכרח רלבנטית: אם צבא העם לא יהיה צבא העם יצטרכו לשבת ולחשוב איך האין-אפשרות של היום מתקיים בעולם זאת-האפשרות-היחידה של מחר. הם יצטרכו לרבע את המעגל, או איזו קלישאה אחרת שתבחרו, ולנפק לישראל צה״ל מספיק חזק, שאינו צבא העם.
האם את/ה מאמינ/ה בגלגול נשמות? בגן עדן? בביאת המשיח? בואו להשיב לסקר האמונה הגדול
כמובן, לא בטוח שיצליחו. יכול להיות שבלי צבא העם ישראל תהיה חלשה יותר. זה אומר שתצטרך להשקיע יותר משאבים ובתמורה תקבל פחות בטחון. אולי זה אומר שתצטרך להתנהל יותר בזהירות, או לוותר לאויביה בעניינים שלא היתה רוצה לוותר, או להסתגל למחיר גבוה יותר באבידות במקרה של אלימות. ברמה המעשית, זו הסכנה של אובדן צבא העם.
לצד סכנת ההשלכה המעשית הזאת, ישנה גם סכנה ההשלכה סמלית. קשה מאוד לדמיין את מדינת ישראל בלי צה״ל כסמל מרכזי, דומיננטי, מאחד. קשה מאוד לדמיין את ישראל בלי האתוס של צבא העם. אבל אפשר לנסות לעשות את זה, בהפניית מבט למדינות הרבות שבהן אין ״צבא עם״. אלה מדינות שבהן הצבא לפעמים נערץ ולפעמים פחות, אלה מדינות שבהן חלק גדול מהאזרחים מנוכרים לצבא, לא מכירים אותו, לא מבינים אותו. הצבא הוא עוד גוף עם תפקיד חשוב, כמו משרד הפנים, או רשות הטבע והגנים, או חברת החשמל, או המשטרה. הנה, זו דרך לחשוב על ההבדל בין צבא העם ללא-צבא-העם. אם צה״ל הוא לא צבא העם הוא דומה יותר למשטרה מבחינת היחס אליו. כלומר, גוף שכולנו מבינים שהוא חשוב, ושכולנו אסירי תודה למשרתים בו על עבודתם המסורה, אבל הוא אינו סמל ישראלי ייחודי. אף אחד לא אומר על השוטרים שהם ״הילדים של כולנו״. רק על החיילים. ובסקרי האהדה, צה״ל הרחק בראש, והמשטרה לא תמיד אהודה.
לקראת מושב החורף של הכנסת צריך לקחת בחשבון את האפשרות שזה בדיוק המהלך שאליו הממשלה מובילה. היא כמובן תגיד שלא, שמה פתאום, שלא יעלה על הדעת. זו אחיזת עיניים. לפטור גורף לאוכלוסייה שצומחת במהירות יש משמעות שחורגת מעבר לסוגיות של כוח אדם. אפשר לקיים צבא עם כאשר שמונים אחוזים חייבים בגיוס, או שבעים אחוזים, ואולי גם כאשר שישים אחוזים. אבל ברגע מסויים – חמישים? ארבעים? – מגדל הקלפים יתמוטט. אין ״צבא עם״ במצב שבו גם מעשית וגם עקרונית כל כך הרבה ישראלים פטורים ממנו. אין יכולת מוסרית לקיים תביעה מדינתית לקיומו של צבא עם, במצב שבו גם מעשית וגם עקרונית כל כך הרבה ישראלים פטורים ממנו.
צה״ל שאינו צבא העם יהיה צבא לגמרי אחר. ישראל שצבאה אינו צבא עם תהיה ישראל לגמרי אחרת.
אז כן, את מה שאמור לקרות בישראל בתחילת מושב החורף של הכנסת אפשר לתאר בכל מיני דרכים. יש מהן יותר נוחות לחרדים ופחות נוחות לחרדים. יש מהן יותר נוחות לממשלה ופחות נוחות לממשלה. ויש גם את הדרך הזאת: ישראל נכנסת למהלך שיסמן את תחילת סופו של צבא העם. זה גודל ההימור. וכגודל הההימור צריך להיות גם עומק הדיון.
