האם דן גולדפוס הוא האיש המתאים להנהיג את הגיס הצפוני? אין לי מושג. ואניח בנימוס, שגם לכם אין מושג. האם שלומי בינדר הוא האיש המתאים להיות ראש אמ״ן? גם על זה קשה להשיב. כי כל תשובה מחייבת אלף שאלות מקדימות. איזה סוג של טיפוס מתאים להנהיג את אמ״ן. ומה ההכשרה הנכונה לראש אמ״ן. והאם הכרחי שראש אמ״ן יהיה ״אלוף״, או שאפשר להקפיץ לתפקיד גם תת אלוף. ואם צריך ״אלוף״, נסו להסביר מדוע. זה לא כל כך פשוט. הדרגה היא דרגה, היא לא הכשרה מקצועית לתפקיד. אין דבר כזה ״תפקיד״ ששמו ״אלוף״. יש כל מיני תפקידים שממלאים אנשים (ומעט נשים) שיש להם דרגת ״אלוף״. ועוד לא אמרנו מילה על בינדר. מישהו יודע לומר כמה הצליח או לא הצליח בתפקידים קודמים? ומה כוללת הצלחה בתפקידים קודמים? וכן הלאה וכן הלאה.
הדיון על מינויי קצינים במטכ״ל בשבוע שעבר – הוא יימשך מן הסתם גם השבוע – ערבב כרגיל סוגיות רבות לסלט קצוץ דק-דק עד שקשה להבחין בו מה מלפפון ומה עגבנייה. ננסה בכל זאת להבחין ששאלות שראוי ואפשר לדון בהן, או שראוי ואי אפשר, או שאפשר ולא ראוי.
קיראו: את היום השמיני, הספר החדש של מיכה גודמן – כאן
האזינו: לשיחה סביב הספר החדש של מיכה גודמן – כאן
שאלה ראשונה: האם הממונים מתאימים לתפקידים שמונו אליהם? זו שאלה למקצוענים. וגם מקצוענים מתקשים להשיב עליה (העובדה שקצין היה אוגדונר מצטיין לא מחייבת שיהיה אלוף פיקוד מצטיין – בכל מקרה, בכל מינוי, יש אלמנט של הימור). בוודאי שלציבור אין שום דרך לתרום לה. הציבור לא יודע אם בינדר כן או לא פעל כמו שצריך בבוקר 7 באוקטובר. הוא לא יודע אם גולדפוס פיקד היטב על האוגדה המתמרנת בעזה. הוא לא יודע אם אבי בלוט, שיהיה אלוף פיקוד מרכז, הוא המתאים ביותר מכלל המועמדים לתפקיד (ואיננו יודע מי היו, אם היו, המועמדים האחרים לתפקיד).
שאלה שנייה: האם הממנים רשאים למנות? כאן יש תשובה טכנית קצרה – כן, הם רשאים. זה תפקידם, והם צריכים למלא את תפקידם. יש גם תשובה לא טכנית ארוכה יותר – רשאים כן, צריכים, לא בהכרח. צריך להודות שמינויים בעיתוי הזה לא נראים כל כך טוב. כי הממנים עצמם צריכים כנראה להתחלף, ולכן המינויים שעשו עלולים להצטייר כמחטף שמטרתו להכתיב לדור הבא מי יהיו מפקדיו. על השאלה השנייה צריך אם כך לתת את התשובה הבאה: מינויים שיש הכרח לבצע, כנראה שמוטב היה לבצע. עם מינויים שאפשר היה לעכב, ואינם דחופים, אולי היה מוטב להמתין.
שאלה שנייה וחצי: האם ״ראוי״ או ״מוסרי״ שהממנים ימנו? תשובה: מישהו צריך למנות. זו לא שאלה של מוסר אלא של סדר פעולות נכון. נניח שהרמטכ״ל כשל בתפקיד, ולכן יש מי שחושב שאינו צריך למנות קצינים נוספים. מי כן ימנה אותם? תאמרו: הרמטכ״ל הבא. אבל על זה תבוא שאלת המשך: ומי ימנה את הרמטכ״ל הבא? תשיבו: הממשלה. וגם על זה תבוא שאלת המשך: הרי ייתכן בהחלט שגם הממשלה כשלה בתפקיד, אז במה היא מתאימה יותר מהרמטכ״ל למנות מינויים? כמובן, על זה אפשר לתת כל מיני תשובות. הראשונה: ללכת לבחירות, לבחור ממשלה חדשה, ואז למנות רמטכ״ל חדש, ואז למנות קצינים חדשים. כן, זה אפשרי, אם הממשלה רוצה בזה. אבל אני לא מתרשם שהיא רוצה. ומעבר לזה: האם ההחלטה אם כן או לא ללכת לבחירות צריכה להתקבל בגלל שנתקענו עם צורך למנות ראש אמ״ן? לא בטוח. יש כל מיני סיבות ללכת לבחירות. אבל הצורך להחליף קצינים נראה כמו סיבה יחסית חלשה. ועוד תשובה שאפשר לתת: הרמטכ״ל הוא לא דרג נבחר, ולכן לא ראוי שהוא ימנה, הממשלה היא דרג נבחר, ולכן כן ראוי שהיא תמנה. בעיני זו תשובה לא טובה, ואם כבר, אפשר היה לתת תשובה הפוכה: הדרג הנבחר צריך לתת לציבור הזדמנות לקבוע מחדש איזו הנהגה הוא רוצה. את הדרג הממונה הדרג הנבחר יכול להחליף – אם הרמטכ״ל לא מתאים, שהפוליטיקאים יחליפו אותו (העובדה היא, שלא החליפו).
שאלה שלישית: האם יש מינויים שניתן היה להמתין איתם, ולהמתין למה? הנה, אנחנו מתחילים להסתבך. נניח שאפשר היה לחכות עם מינוי של ראש אכ״א. מה הייתה התועלת בהמתנה ומה היה המחיר. לא תמיד קל לדעת מה התשובה לזה. האם האלוף שמונה היה ממתין למינוי בעוד זמן, או מחליט לפרוש כי אין לו חשק להמתין לעתיד לא ידוע (במקרה כזה, צה״ל היה מאבד קצין איכותי). האם ניכר בראש אכ״א המכהן שהוא עייף מהתפקיד, ואם לא ייעשה מינוי מהיר, התפקוד של צה״ל עלול להיפגע (במקרה כזה, אולי בכל זאת מוטב למנות מהר, גם אם האלוף המכהן היה נכנע ללחץ ומסכים לכהן עוד קצת). האם רמטכ״ל אחר, או שר בטחון אחר, היה ממנה לראש אכ״א מישהו לגמרי אחר, ושולח את מי שמונה לתפקיד לגמרי אחר (במקרה כזה, אולי צריך היה לתת לרמטכ״ל הבא להחליט מי מתאים למה). האם יש איזשהו יעד, לוח זמנים, שמכתיב את אורכה של ה״המתנה״ שמדובר בה? יש הבדל בין המתנה של חודשיים, לבין המתנה של שנתיים. ואם מדובר בשנתיים, ברור שאין למה להמתין.
שאלה רביעית: האם אפשר היה למנות קצינים אחרים? השאלה הזאת נדרשת לנוכח טענות נמשכות על כך שהמינויים הנוכחיים, על ידי המפקדים הנוכחיים, נעשים (אם לצטט את שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳) הם ״בצלמם ובדמותם של מפקדי המטה הכללי הנוכחיים״. כלומר: ישנה טענה שהמטכ״ל לא מאויש במפקדים המתאימים, כפי שהוכח בכישלון 7 באוקטובר, ולכן צריך למנות קצינים מסוג ״אחר״ (שאותם כמובן לא יכול למנות הרמטכ״ל הנוכחי, ששייך לחבורת הקצינים ש״כשלו״. אז האם אפשר למנות קצינים ״מסוג אחר״? ברור. אבל קודם צריך לומר מה מאפיין את הקצינים ״הנוכחיים״ ומה את הקצינים ״מסוג אחר״.
שאלה חמישית: מה זה קצינים מסוג אחר? לפעמים נדמה שהכוונה היא לזיקה מגזרית או אידיאולוגית. אבל אפילו במבט שלוקח בחשבון את האפשרות המגזרית קשה לדייק מהו הסוג ה״אחר״ שמדובר בו. אמרו ״בוגרי עלי״. הנה, יש בוגר עלי. אמרו ״חובשי כיפה״. יש חובשי כיפה. אמרו ״גישה התקפית״. יש גישה התקפית (אגב, כשיאיר גולן היה קצין בכיר הוא נודע בגישה התקפית מאוד, יש שחשבו התקפית מדי. זה לא הפך אותו לקצין החביב על סמוטריץ׳). נשארנו עם עופר וינטר. תמיד עולה שמו של עופר וינטר. לא יודע למה לא מינו אותו לאלוף. אולי יש לזה סיבה טובה, אולי אין. בעולם של פירמידה הולכת וצרה, כל מינוי מותיר קצין אחד מרוצה, ושלושה, או ארבעה, או חמישה לא מרוצים. לעיתים אפילו ממורמרים. גורמים במערכת הפוליטית מניחים, שבחלק גדול מהמקרים הקצינים שלא מונו מתאימים יותר מאלה שכן מונו. אבל אין שום דרך לבדוק את ההנחה הזאת. וצריך לקחת בחשבון את האפשרות שהמטכ״ל נראה כמו שהוא נראה משום שזה הטוב ביותר שיש לצה״ל להציע. האם זה טוב מספיק? בעיני כמה פוליטיקאים התשובה היא כנראה שלא. אבל מכיוון שאי אפשר לייבא קצינים מגאנה או מתאילנד, צה״ל יצטרך למנות מתוך המועמדים שיש, על פי שיקול דעתו של מי שמוסמך למנות. וכל השאר אוויר חם של פוליטיקת כיכרות.
