fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

ח״כ ערבי, דבר עברית (כי גם אני רוצה להבין)

מקור המילה פרלמנט בצרפתית, ומשמעה ״לדבר״. הנה, כל הוויכוח על שימוש בערבית בכנסת בקליפת אגוז. האם ״לדבר״ משמעו ״לשוחח״, או שמא לדבר משמעו ״לנאום״. האם מטרת הפרלמנט היא דיאלוג, ויכוח, חילופי דעות ומסרים – או שמא כל דיבור לעצמו, והאינטראקציה בין חברי הכנסת מיותרת.

גם על זה צריך לחשוב כאשר באים לדון בנאומו בערבית של וואליד טאהא בכנסת שבוע שעבר. נאום שהוליד ויכוח. בעצם, זו היתה תרומה ממשית של טאהא לשיח הציבורי. ספק אם לתרומה הזאת התכוון, אבל אם כן, מגיעה לו ברכה על הצלחה. כך או כך, אתמול ישבתי לדבר עם קלמן ליבסקינד על הנאום ועל הסערה שבעקבותיו, והיום אמשיך בכתיבה, משום שכתיבה היא הדרך להביע מחשבות בצורה מסודרת קצת יותר.

מי מתאים יותר להיות ראש ממשלת ישראל, בנט או נתניהו? הקליקו והשיבו

הנה תקציר האירועים. טאהא עולה ומדבר בערבית. חברי כנסת, בעיקר מהליכוד מחו כנגדו, חלקם במילים חריפות. אחר כך החלו תגובות ותגובות נגד. אלה זועקים ״זו כנסת ישראל ששפתה עברית״, ואלה משיבים ״גם לערבים מותר לדבר בשפתם״. כאילו שתי העובדות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ולהיות נכונות יחדיו.

האם יש בעיה עם נאום בערבית בכנסת? בואו ננסה את זה אחרת, ונדמיין חברת כנסת ששפת אימה רוסית עולה על הדוכן ונואמת ברוסית. האם יש עם זה בעיה? על השאלה הזאת אפשר להשיב שלוש רמות: האחת – הרמה פורמלית, האם זה מותר. השנייה – הרמה המעשית, האם זה רצוי. השלישית – הרמה חברתית, האם זה מנומס.

הרמה הפורמלית היא הפשוטה ביותר: מותר. לחבר כנסת מותר לנאום בכל שפה שיבחר כל עוד לא התקבלה החלטה אחרת. כך שעל זה אין טעם להתעכב, ומוטב לעבור לשאלה אם זה רצוי. זו שאלה קצת יותר מסובכת, משום שאין לה תשובה אחת ״כן״ או ״לא״. פנים לכאן ולכאן.

למה זה רצוי: כי זה מאפשר לחברי כנסת להתבטא בשפת האם שלהם. טוב שנזכור שלא כולנו ילידי הארץ דוברי עברית. טוב שנזכור שישראל היא מדינה מגוונת. לחבר הכנסת טאהא יינתן לדבר בשפת אמו, ערבית, ולחבר הכנסת כלפון יינתן לדבר בשפת אמו, צרפתית. למה עוד זה רצוי: כי זה מייצר לגיטימיות למיעוט ולשפתו. וחשוב לתת תחושה של לגיטימיות למיעוט ולשפתו. ולמה זה עוד רצוי: כי זה מאפשר לקהל המיעוט להקשיב לנואם בשפתו. יש בישראל ערבים שנוח להם יותר לשמוע נאום בערבית. אם הם נצמדים למרקע כשטאהא נואם, אולי צריך להתחשב בהם.

אבל, כאמור, פנים לכאן ולכאן. רצוי אבל גם לא רצוי. למה לא? כי חשוב שכולם יבינו מה נאמר בכנסת. כל מי שיושבים בכנסת, וכל מי שמקשיבים למה שנאמר בכנסת. הכנסת היא מדורת שבט אזרחית ישראלית. מסביב למדורת השבט מדברים בשפה שכלל השבט מבין, ולא בניב המיוחד לכל משפחה. ולמה עוד זה לא רצוי: כי השימוש בשפה לא מובנת מעורר חשדנות, שמא נועד להעביר מסרים ששאר הציבור לא יבין. חשדנות היא דבר מסוכן, אגב, בעיקר למיעוט שיא מופנית כלפיו. למיעוט הערבי בישראל יש טענות, חלקן צודקות, על כך שהרוב היהודי ממהר מדי לחשוד בו. נאום בערבית לא מפרק את החשד, הוא מחדד אותו, כך שדווקא לערבים יש אינטרס להימנע ממנו. ולמה עוד לא רצוי:
כי לישראל יש עניין וסיבה לחזק את העברית כשפת המדינה. שפה משותפת היא מפתח לתחושת גורל משותפת.

וכאן נכנסת שאלת הדיאלוג. האם מטרתם של חברי הכנסת לקיים דיאלוג אלה עם אלה, או להסתגר כל אחת ואחד בקונכיית הדעות שלהם ובקונכיית האינטרסים של המגזר שלהם, לדבר כל אחת ואחד עם עצמם בלבד. אם הם מדברים רק אם עצמם, זה לא טוב, וגם לא מנומס. הנה, הסעיף הזה מאפשר מעבר מקומת הכדאי-או-לא לקומת המנומס-או-לא. אני כמובן לוקח בחשבון את האפשרות שהציפייה מחברי הכנסת להיות מנומסים עשויה להיראות לחלקכם הזויה, או מגוחכת. אבל אני בעד ציפיות. בעד הצבת רף, גם אם ידוע שכנראה לא כולם ידלגו מעליו. בעד ניסיון להציב סטנדרט גבוה יותר מזה שהורגלנו אליו.

אז האם לדבר בכנסת בערבית, או רוסית, או צרפתית, או אמהרית, או כל שפה אחרת שלא כולם מבינים – האם זה מנומס? בעניין הזה אני מציע מבחן מעשי. ארבעה כללים. יכול להיות שיש למי מכם הצעות לכללים אחרים, או נוספים. אם יש אתם מוזמנים לשלוח אותם. כך או כך, אלה הכללים שנראים בבעיני נכונים:

כלל ראשון: לא לדבר בשפה שלא מבינים אם אין תרגום. אם רוצים שבכנסת יהיה דיאלוג, ולא דיבור לשם דיבור, יש הכרח לוודא שאחרים מבינים.

כלל שני: לא לדבר בשפה לא מובנת אם אין סיבה מיוחדת וחזקה. איזו סיבה יכולה להיות? סיבה אחת יכולה להיות מצב של דוברת או דובר שהעברית לא שגורה בפיהם. מצב אחר יכול להיות היבט סמלי מיוחד לשפת הנאום (נאמר, נאום באמהרית לרגל סיגד). גם שימוש בשפה אחרת כסוג של הצהרה פרובוקטיבית – נאמר, חבר כנסת ערבי שיבקש לנאום בערבית במחאה על חוק הלאום – נראה לי מהלך שעומד בכללי הנימוס. אבל זה מוביל לכלל השלישי.

כלל שלישי: לא להשתמש בשפה לא מובנת לכלל כפרובוקציה לעצמה. כלומר, ״אני אדבר בשפה שאתם לא מבינים כדי להרגיז אתכם״ – זה לא. כי אין סיבה, וכי זה לא מנומס, וכי ככה לא מנהלים דיאלוג.

כלל רביעי: לא להפוך כל דיבור בשפה לא מובנת למלחמת תרבות. זה הכלל הכללי של ״בואו נרגיע״. טאהא דיבר בערבית. הוא דיבר בערבית בלי סיבה שנראית חזקה במיוחד, ובלי לדאוג ששאר החברים במשכן יוכלו להבין אותו. זה היה מיותר, אבל לא מצדיק התנפלות גסה. מספיק לומר לו, הי, זה לא היה מנומס, גם אנחנו רוצים להבין את מה שיש לך לומר. אולי בפעם הבאה יתחשב (ועל אמירות מעין אלה תהה קלמן בשיחה ביננו, האם אני באמת אני, או שאולי במקומי מופיע ״שמואל התמים״ – בוידאו תוכלו לראות את ההקשר).

 

, , , , ,