ביום חמישי, הצוות של מכון המחקר הנחשב פיו ידע, שתוצאות הסקר שפרסם הן תוצאות האתמול – אתמול במובן הרחב. אתמול במובן של קצת התיישנו. במרץ ואפריל, כשהסוקרים של פיו ראיינו ישראלים, העימות בין ממשלת ישראל לבין ממשל ביידן היה עוד רחוק משיאו. התוצאות בהתאם. במרץ ואפריל, כשהסוקרים של פיו ראיינו ישראלים, תחושת הדשדוש עוד הייתה רחוקה משיאה. התוצאות בהתאם. בסקר של פיו, יש עוד רוב של ישראלים שמניחים שישראל תנצח. בסקר שערכנו במאי, כלומר, מאוחר יותר, התגלה שינוי: יותר ישראלים מתקשים להאמין בניצחון ופחות מאמינים בו (זה הסקר שנערך עבור המכון למדיניות העם היהודי). בזמן מלחמה, שישה או שמונה שבועות הם נצח. פיו הוא מכון רציני מאוד, שעובד לאט מאוד. זה הופך את הסקרים שלו לחשובים, סוג של ״בייסליין״. זה הופך את השאלות האקטואליות בזמן מלחמה לקצת פחות רלבנטיות.
ובכל זאת, שווה לעיין בדו״ח החדש, לאור הדיווחים על הסכמה להזמין את בנימין נתניהו לשאת נאום בקונגרס. מתי? לא ברור. כנראה שלא ממש בקרוב. על מה? שאלה טובה. כמה מכרים בוושינגטון, שאינם מבקרים מובהקים של נתניהו, שאלו את השאלה הזאת. נאלצתי למלמל תשובה לא לגמרי בהירה. באמת על מה? ואם לנסות לנסח את השאלה קצת יותר טוב – כי נושאים לנאומים תמיד קל למצוא – לאיזו תכלית? לכל נאום צריכה להיות סיבה. לנאום מיוחד בקונגרס של ראש ממשלת ישראל צריכה להיות סיבה מיוחדת. וצריכה להיות סבירות כלשהי שיש התאמה בין התוכנית (נאום), המקום (קונגרס), הקהל (המערכת הפוליטית-מדינית), המועד (לא ידוע) – לבין היעד. אותה תכלית מסתורית שלשמה רוצה נתניהו לנאום.
באין מידע על התכלית, נצטרך לנחש. הנה כמה אפשרויות.
התכלית היא לשכנע את האמריקאים שישראל הייתה מוכרחה לצאת למלחמה (לא בטוח שצריך, זה מה שהם חושבים). התכלית היא לשכנע את האמריקאים שישראל מנהלת מלחמה צודקת ומוסרית (בזה אולי יש צורך, אבל לא ברור שנתניהו הוא השליח המתאים למסר כזה, ומייד נרחיב בזה). התכלית היא להרגיז את ממשל ביידן, שלא מזמין את נתניהו לביקור בוושינגטון (יש להניח שהתכלית תושג, אם כי, לא בטוח שזו תכלית שישראל מרוויחה מהגשמה שלה). התכלית היא פוליטיקה פנימית ישראלית (קשה לראות כמה זה מוסיף לנתניהו, אבל מי יודע). התכלית היא להסביר שישראל לא תסכים למדינה פלשתינית (נדמה לי שהם יודעים שזו עמדתו של נתניהו, לא?). התכלית היא לשכנע שמדינה פלשתינית היא רעיון גרוע (על זה שוב נשאל את שאלת השליח). התכלית היא להזכיר את איראן (זה מזכיר סיבוב קודם ונאום דומה – התועלת הייתה שנויה במחלוקת). התכלית היא לשחק במגרש הפוליטי האמריקאי לקראת הבחירות לנשיאות (בתכלית כזאת גלומים הרבה מאוד סיכונים). התכלית היא להכריז על הסכמה ישראלית לתוכנית הסעודית לקידום השלום, או מסר מדיני מטלטל אחר (נראה לכם? אם זה מה שנתניהו רוצה לעשות, אולי בכל זאת יש טעם שיבוא).
נחלק את התכליות לשלוש קבוצות:
להעביר מסר מדיני של ישראל.
להרוויח פוליטית בישראל.
להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית.
מה ראש הממשלה רוצה להשיג איננו יודעים. אבל דבר אנחנו יודעים – נתניהו הוא האיש שיישא את הנאום. ועוד דבר אנחנו יודעים – הוא יודע לנאום באנגלית טובה ולעשות רושם על הקהל. ועוד דבר אחד אנחנו יודעים – פעם הוא היה בדיוק הישראלי המתאים להעביר מסר בוושינגטון, והיום הוא כבר לא. הנה, אמרנו: היום כבר לא. כלומר, האנגלית עדיין תהיה טובה, והנאום מלוטש, והטיות הראש מתוזמנות היטב, והעזרים הפירוטכניים מקוריים. כל זה יהיה כמו שתמיד היה. אבל הקהל שישב מול נתניהו יהיה קהל אחר. זה יהיה קהל שלא סומך עליו ולא כל כך מאמין לו. קהל שפעם חשב על נתניהו דבר אחד, והיום דבר אחר.
במקביל לסקר של הישראלים, החוקרים של פיו הציגו גם השוואה בין עמדות של ישראלים לעמדות של אמריקאים. ומה שקרה לנתניהו בישראל בשנה האחרונה קרה לו גם באמריקה. ״לרוב האמריקאים (53%) יש מעט או בכלל אין אמון בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו… כולל 25% שאין להם אמון בו כלל״. נדמה שהמשמעות של ממצא כזה ברורה. כשנתניהו מדבר לציבור בישראל – והוא ממעט לעשות זאת, בטלוויזיה, בעברית, מסיבות הידועות לו – יש הרבה מאוד צופים שלא חשוב מה יגיד, הם רק יתרגזו. הם לא מאמינים לו. ולכן, אם יאמר שיום, הם יציצו בחלון כדי לוודא שלא לילה. ואם יאמר שקריר, הם יצאו לחצר לבדוק. ואם יאמר שישראל מנצחת, הם ירדו למקלט. זאת המשמעות של אמון: אם יש אמון – אפשר לשכנע – אם לא ברור אם יש אמון – אפשר לנסות לשכנע – אם אין אמון – אז אין. לא משנה כמה הטענות טובות, נקודת הפתיחה לא מאפשרת שכנוע. נסו את זה עם דוגמה של מישהו שאתם בטוח לא מאמינים לו ותראו. נגיד, אם מחר התובע בהאג ינסה לשכנע אתכם בצדקתו, אתם תקשיבו? רובכם לא, משום שמלכתחילה, אין לכם עניין לשמוע את הטענות שלו. אין לכם אמון.
להרבה מאוד אמריקאים אין אמון בנתניהו. הם לא יקשיבו לו. רבים מחברי הקונגרס הדמוקרטים ייעדרו. ואלה שיבואו יעשו זאת בחריקת שיניים. אחד מהם, חבר קונגרס ששמו מוכר למדי, אמר: ״למה הוא עושה לי את זה?״ הוא ייאלץ להתייצב, ויחטוף ביקורת מתוך המפלגה. מבחינתו, ביקור של נתניהו הוא כאב ראש לגמרי מיותר. למעשה, אמרו לי כמה גורמים בוושינגטון, מי שהכי ייפגעו מהביקור יהיו הידידים שנותרו לישראל במפלגה הדמוקרטית. והיהודים. כמעט כל ראשי הארגונים היהודיים הגדולים לא רוצים בביקור של נתניהו, הגם שלא יאמרו זאת בגלוי, כי ארגונים יהודים לא מתנגשים בגלוי עם ממשלת ישראל בסוג כזה של נושאים.
פגשתי לא מעט אישים שמעורים הפוליטיקה האמריקאית השבוע, קודם בניו יורק, ובעיקר בוושינגטון. חיפשתי מישהו שיאמר לי שנאום של נתניהו בקונגרס הוא רעיון מוצלח. לא מצאתי. כאמור, רוב המנהיגים היהודים לא יצאו נגד נאום כזה בפומבי. אבל בחדרים הסגורים הם מורטים את השערות בייאוש. מסרים לשגרירות ישראל – ״הועברו״. נתניהו לא מאזין לשגרירות. מסרים דרך גורמים אחרים – הועברו. אגב, לא הרבה ולא בתקיפות. שאלתי: למה לא? השיב מי שהשיב: ״כי הוא לא סופר אותנו״. אם יכולתי לכתוב את שמו של מי שהשיב כך, הייתם מזהים מייד שלא מדובר בחסיד של השמאל הישראלי או של המפלגה הדמוקרטית. ״זה יגרום רק נזק״, אמר. גרסאות מגוונות של המסר הזה שמעתי בכל מקום. אולי – אמר לי מישהו – אולי ב״קואליציה הרפובליקנית-יהודית״ חושבים שזה רעיון טוב. הם יהיו היחידים.
אם נתניהו לא יאמר משהו שהאמריקאים ישמחו לשמוע, בוודאי שאין טעם שיבוא. ואם כן יאמר משהו שישמחו לשמוע, הוא השליח הכי פחות אפקטיבי לומר אותו. שימו לב לשפה שכמה ממבקריה החריפים של ישראל מתבטאים בה: ״אנחנו לא סומכים על ממשלת נתניהו״, זה הביטוי שנעשה שגור. לא ״על ישראל״, לא ״על ממשלת ישראל״, בטח לא ״על הציבור בישראל״. הם מכוונים אישית, לנתניהו. למה? כי הוא מטרה קלה, נוחה. כמובן, הוא עדיין דמות חשובה, ומאוד מוכרת, שלדבריה יש משקל. אלא שהמשקל נעשה למשקולת. והיא תכביד על ישראל.
