בשני סקרים שפורסמו ביום שישי, 31 במאי – יום לאחר שדונלד טראמפ הורשע ב-34 סעיפי אישום, והוצמד לו התואר הרשמי ״עבריין״ – הוצגו תוצאות הפוכות. בסקר רויטרס-איפסוס, יתרון של 2% לביידן. בסקר פורבס-האריס, יתרון של 2% לטראמפ. ממוצע הסקרים של RealClearPolitics הקנה לטראמפ יתרון של קצת פחות מאחוז, ממוצע הסקרים של האתר 538 הקנה לטראמפ יתרון של קצת פחות מאחוז וחצי.
כל השאר ספקולציות: איך פסק הדין ישפיע על המרוץ, האם ישפיע לטווח קצר, לטווח ארוך – ספקולציות. נכון, יש סקרים ראשונים עם סימן פה וסימן שם. אבל מוקדם מדי לקחת אותם ברצינות יתרה. 10% מהרפובליקנים אומרים שעכשיו ״פחות סביר״ שיצביעו לטראמפ. סימן מדאיג עבורו? אולי. אבל לא ברור אם אלה עשרה אחוזים שהתכוונו להצביע לו מלכתחילה. ולא ברור אם ״פחות סביר״ יהפוך ללא, או יחזור להיות כן. מה שבטוח: טראמפ ניצל את פסק הדין לסבב גיוס כספים מהיר ומרשים. העובדה שנמצאו מי שיתרמו לו יותר מחמישים מיליון דולר בתוך כיממה מרשימה כשלעצמה. אבל היא איננה מעידה על עלייה בשיעור תומכיו, אלא על התגייסות של תומכיו לסיוע בזמן מצוקה. אלה הבוחרים שאומרים שעכשיו ״יותר סביר״ שיצביעו לו. ביידן בחר להגיב על מה שעושה טראמפ לאחר ההרשעה בביקורת נוקבל על המתקפה של טראמפ על מערכת המשפט. לא הממשל הרשיע אותו, הזכיר ביידן, ולא איזה דיפ סטייט, ולא שופט עם הטיה פוליטית. את טראמפ הרשיעו המושבעים. בכל הסעיפים, פה אחד. מה שמלמד על העובדה שגם שיטת המושבעים המשונה מנפקת, בדרך כלל, פסקי דין נכונים. בעיקר כאשר הראיות כל כך ברורות.
טראמפ הורשע על עבירה שנוגעת לדיווח ורישום של הוצאות. יהיו כמובן מי שיאמרו שהעבירה לא עבירה, והמשפט מעוות, והמושבעים משוחדים, וכל שאר טענות הכזב שנשמעות היום בזירה הציבורית בלי הפרעה. זו גרסת טראמפ עצמו לאירועים. הוא ממשיך לטעון לחפות ולהטיית דין. וזו טענה גם שקרית וגם עלובה. במקומה, יכול היה לטעון טענה אחרת, שהא גם הטענה שאותה צריכים לשקול בוחרים אמריקאים שמוכנים להכיר באמת (שטראמפ אכן עבר עבירה). הטענה החלופית תהיה: כן, הוא כיזב ברישום ההוצאה על דמי שתיקה לכוכבת פורנו, אבל זו אינה עבירה שאמורה להשפיע על כשירותו ומתאימותו להיות נשיא ארה״ב.
זו טענה שאין כמובן הכרח לקבל, אבל שלא כמו הטענה שטראמפ חף משפע – שהיא טענה מגוחכת – על הטענה השנייה – שטראמפ כשיר לנשיאות – לפחות אפשר להתווכח. בישראל כיהן שר בטחון שגנב עתיקות באין מפריע. האם זה עשה אותו בלתי כשיר? אולי, אולי לא. בישראל כיהן שר שהורשע בעבירת שוחד, לאחר שמוצתה תקופת הקלון. האם זה עשה אותו בלתי כשיר? אולי. אולי לא. במקרה של טראמפ, הוראת החוק בהירה: הוא יכול להיבחר ולהיות נשיא ארה״ב גם לאחר שהורשע ברישום הכוזב.
כך שאין כאן ויכוח על פרשנות של חוק, יש רק ויכוח על נאותות ונראות ציבורית. וזה ויכוח שכמובן קשה מאוד לנהל במנותק מההערכה הכללית של כל אחת ואחד לטראמפ. לכן, כדאי לכולנו לנסות לחשוב עליו בהתייחס למועמד שאנחנו אוהדים ומעריכים. סוג של תרגיל בדמיון מודרך: נניח שאתם אוהדים של בנימין נתניהו, האם הרשעה שלו ברישום כוזב שנעשה כדי להסתיר רומן עם כוכבת פורנו היה פוסל אותו בעיניכם מכהונה כראש ממשלה (כמובן, בהנחה שהחוק הישראלי מאפשר את כהונתו)? נניח שאתם אוהדים של בני גנץ, האם הרשעה שלו ברישום כוזב שנעשה כדי להסתיר רומן עם כוכבת פורנו היה פוסל אותו בעיניכם מכהונה כראש ממשלה (כמובן, בהנחה שהחוק הישראלי מאפשר את כהונתו)?
אני יודע מה מייד (חלקכם) תגידו: נתניהו לא היה עושה דבר כזה. או: אני אוהדת של לפיד כי אני יודעת שהוא לא אדם כזה. אז בואו נעשה את זה קצת יותר רחוק, וקצת פחות טעון. נניח שאתם מעדיפים את טראמפ כנשיא אמריקאי, האם לדעתכם זה פוסל אותו? נניח שאתם מעדיפים את ביידן כנשיא אמריקאי, האם הרשעה מקבילה בדיוק הייתה לדעתכם פוסלת אותו? (ואל תגידו שאתם לא יכולים לדמיין גם את ביידן בסיטואציה כזאת. אם אתם לא יכולים יש לכם בעיה של דמיון).
במילים אחרות, מה שאני שואל כאן, בעיקר את מי שמרגישים שאסור שטראמפ יבחר כנשיא, זה את הדבר הבא: האם לדעתכם ההרשעה היא שפוסלת את טראמפ בגלל שהוכח שהוא עבריין – או שאתם נגד טראמפ בכל מקרה, וההרשעה רק מחזקת את דעתכם שמלכתחילה הייתה שהוא לא ראוי?
במשתמע, גם אם לא ינהלו את תרגיל הדמיון המודרך, זו השאלה שתכריע מה יקרה לתמיכה בטראמפ בעקבות ההרשעה. היא תציב את האמריקאים בשלוש עמדות עיקריות:
ראשונה: מי שחושבים שהמשפט היה מוטה, מעוות, פוליטי. אלה יהיו בעד טראמפ.
שנייה: מי שגם בלי המשפט חשבו שטראמפ לא צריך להיות נשיא. אלה יישארו נגד טראמפ.
שלישית, והקבוצה המתנדנדת, ולכן החשובה: מי שצריכים להחליט האם הרשעה ברישום כוזב בנסיבות הספציפיות של המקרה הזה רלבנטית למועמדות של טראמפ לנשיאות.
יהיו שיאמרו שכן, היא רלבנטית. יש מי שחושבים שעבריין לא צריך להיות מנהיג. יהיו שיאמרו שלא, משום שקל להבין למה לטראמפ היה חשוב להסתיר את העניין המביך שהסתבך בו. לא מעט אמריקאים סלחו לנשיא קלינטון כשהיה ברור ששיקר תחת שבועה כדי להסתיר את הרומן שלו עם מוניקה לוינסקי בשנות התשעים. ולא מיותר להזכיר שקלינטון אמנם לא תקף את המערכת המשפטית בשפה הבוטה של טראמפ, אבל גם הוא טען שרודפים אותו, שמנסים להפיל אותו בהליכים משפטיים, גם הוא התבכיין, התקרבן, התעצבן. העניין לא היה זהה, הנסיבות לא היו מקבילות, הרטוריקה הייתה פחות מטרידה. ובכל זאת, כדאי לזכור. טראמפ אינו הנשיא הראשון שעובר על החוק כדי להסתיר רומן בעייתי.
קלינטון נבחר לכהונה שנייה קצת לפני שסערת לוינסקי פרצה במלוא עוזה. אבל בחירות האמצע של 1998 הוכיחו שהמפלגה הדמוקרטית לא נפגעה בגלל הפרשה. בעיצומו של הליך ההדחה נגד הנשיא קלינטון, המפלגה הצליחה לכבוש מושבים בבית הנבחרים. זו הייתה הפעם הראשונה שמפלגת שלטון הצליחה לעשות זאת מאז בחירות 1934. גם שיעור האהדה לקלינטון עלה בשנות כהונתו האחרונות. הציבור השתכנע שההליכים שהתנהלו נגדו היו מוגזמים לנוכח העבירה: שקר תחת שבועה כדי להציל את תדמיתו ואת יחסיו המשפחתיים.
הזמנים השתנו. מה שעבד בשנות התשעים האופטימיות של אמריקה כבר לא מתאים לאווירה של היום. קלינטון הצליח לתקשר את עמדתו בהצגת עמדה מתנצלת, מתחטאת. הוא פנה לציבור בהסמקה וחיוך שרמנטי. הציבור – תמים כתמיד – קנה את השטיק. טראמפ בוחר בטקטיקה אחרת: לעומתית, ממרידה. הוא לא מתנצל, הוא תוקף. הוא לא מתחטא, הוא מאיים. ימים יגידו אם גם השיטה הזאת אפקטיבית.