25 דקות ברכבת התחתית לאוניברסיטת קולומביה. שקט ברכבת, שקט בקמפוס. המלחמה נמשכת אבל הסמסטר נגמר. כך שהמחאות נגד ישראל גוועות, גם כאן וגם בשאר המרחבים האוניברסיטאיים. עניין משונה: לכאורה, היו צריכות להתגבר אחרי התקרית הקשה השבוע. לכאורה, היו צריכות להחריף לאור מה שנראה כמו מתקפה נרחבת, נמשכת, ברפיח. אבל הסמסטר נגמר. ממוריאל דיי שצויין השבוע מסמן את תחילתו של קיץ, ולאמריקאים יש תוכניות אחרות לקיץ. אנחנו נלחמים, הם נופשים. עזה תמתין לסמסטר הבא, או אולי לוועידות המפלגות בהמשך הקיץ.
מה שקרה בסמסטר האחרון ישפיע כנראה על קמפוסים רבים בשנים הקרובות. חשבון נפש? לא בהכרח. בעיקר רצון אדמיניסטרטיבי לשרוד. חוקי המחאה הנהוגים בקמפוסים עוצבו בימים החמים של מלחמת ויאטנם, בסוף שנות השישים. באיזון הנדרש בין החופש לצעוק ולמחות לבין הרצון לקיים שגרת חיים ולימודים, המטוטלת הוסתה בחדות לכיוון חופש הביטוי. כל כך בחדות, עד שמתוך החופש צמחה אורתודוכסיה חדשה: חופש טוטלי של ביטוי – למי שמבטא את העמדות הנכונות. אם פעם האוניברסיטאות או הרשויות בלמו, לעיתים בכוח, גילויים של ביטוי שחרגו מהמקובל עליהם – בעידן החדש הסטודנטים עצמם, אבירי הביטוי, הם שבלמו, לעיתים בכוח, גילויים של ביטוי שחרגו מהמקובל עליהם.
הקרב נעשה מבלבל. מי בעד חופש ומי בעד מגבלות על החופש. דונלד טראמפ, בתקופת כהונתו כנשיא, טען שעמדות של תומכיו מושתקות בקמפוסים. אפשר להסתייג בנחרצות מהעמדות שלו, ועדיין להסכים שבעניין הזה צדק. אקטיביסטים באוניברסיטאות הפליאו ללהטט בשני טיעונים, לכאורה סותרים. מצד אחד, הם רצו חופש מלא לומר את מה שעל ליבם – כולל קריאות לחיסולה של מדינה שאת מדיניותה אינם מקבלים כלגיטימית. מצד שני, הם התלוננו על פגיעה ברגשותיהם כאשר הושמעו טיעוני נגד, ותבעו הגנה מפני עמדות שהגדירו ״מטרידות״. האמריקאים לא השתכנעו.
הנה, זה דבר שראוי לציין: בלהט הדיון על ההפגנות נשכחה העובדה שהציבור האמריקאי לא ממש התאהב במפגינים. למעשה, יש לא מעט אמריקאים שאמנם מסתייגים ממדיניותה של ישראל, ובכל זאת מרגישים שהמפגינים נגדה בקמפוסים ״הלכו רחוק מדי״. 77% מתומכי המפלגה הדמוקרטית במדינת ניו יורק תומכים בסטודנטים שמפגינים באופן מסודר נגד ״הסבל שנגרם בעזה״. אבל 62% מהדמוקרטים (ו-70% מכלל הניו יורקים) מרגישים שהמפגינים הלכו ״רחוק מדי״, ותומכים בגיוס המשטרה לפיזורם. המוחים, כתב ארון בלייק בוושינגטון פוסט, נכשלו בניסיון ״לכבוש את לבם״ של האמריקאים. מוקדם לומר שההפגנות היו בומרנג שיפגע במטרה שלשמה התקיימו. אבל לא מוקדם לומר שיש סימן שאלה המרחף מעל האפקטיביות שלהן. הן בלי ספק מקשים על יהודים וישראלים לתפקד בקמפוסים שמבקשים בעיקר שקט. אבל בציבור הרחב חוללו גם רוחות של הסתייגות ולעג.
עם הזמן, הדיון העקרוני נעשה טרחני ורפטטיבי. דיון של תנועת נוער. האם לאפשר חופש ביטוי למי שרוצה להגביל את חופש הביטוי. מתי ביטוי חופשי הופך למסוכן, ולכן צריך להיות מוגבל. העיתונים עדיין מלאים בשיח הזה, אבל הוא כבר מזמן לא הסיפור. כי לצידו, מתנהלים גם החיים עצמם. סטודנטים יהודים שמרגישים פחד, משטרה שלא ברור לה תפקידה, נשיאי מוסדות והועד המנהל שלהן, שמתקשים לתמרן בין תביעות סותרות של אקטיביסטים, תורמים, מחוקקים, בוגרים, דעת הקהל.
הנהלות המוסדות הללו – כולל הנהלת קולומביה – מקבלים ציונים נמוכים מאוד על ניהול המשבר מכלל האמריקאים ובפרט מהיהודים. ואגב, בעניין היהודים – הם לא תומכים בהפגנות ואינם מזדהים עם קראות לביטולה של ישראל. נכון, בכל הפגנה ישנם כמה יהודים שקולם בולט. אבל לא צריך להניח שצעירים יהודים הגיעו למסקנה שישראל מיותרת. חוקרים שבחנו את השאלה הזאת גם בתקופה האחרונה מוצאים אומנם פערים גדולים בין עמדות של יהודים צעירים (לא אורתודוכסים) לבין אלה של יהודים בוגרים. אבל הרדיקלים הם מיעוט קטן, שולי. ליהודים צעירים יש הרבה מאוד ביקורת על ישראל, ויש קושי גדול עם פרצופה של ממשלת ישראל, אבל אין להם רצון לחבור למי שרוצים לבטל את ישראל.
צוותי המשימה שהקימו כדי לטפל באנטישמיות מקרטעים. השאלות העקרוניות – מהי אנטישמיות, מהי ציונות, מה ראוי ומה רצוי במסגרת השיח הפתוח, מה סטודנטים צריכים לדעת לספוג, ומה עובר את הגבול – יכולות לתקוע תהליכים ודיונים לנצח. שיחות עם מי שמונו לצוותי משימה כאלה מלמדות על התסכול שלהם. הצוות שהוקם בקולומביה ביקש לוודא שישנם חוקים, ושהם נאכפים. חוקים חדשים נוסחו. בעניין האכיפה, התוצאה הייתה פחות מסבירה. כפי שאפשר להתרשם גם ממהלכן של הפגנות בישראל בתקופה מקוטבת, ניסיונות של המשטרה להשליט סדר נעשים במהרה לסלע נוסף של מחלוקת.
״האוניברסיטאות עומדות כעת מול האתגר של בנייה מחדש של הקהילות שלהן״, סיכם הבוקר העיתון ניו יורק טיימס, ״גם כשהוויכוח על חופש הביטוי שקיטב אותן, שלא לדבר על המלחמה בעזה, נותר בעינו – ולכמה גורמים, כמו הרפובליקנים בקונגרס ואקטיביסטים פרו-פלסטינים, יש תמריץ לפעול בכיוון ההפוך״. הכתבה הארוכה (מדי) תחת הכותרת ״הקרב על הביטוי בקמפוסים ימשך גם לאחר [פירוק] מחנות האוהלים״ מסכמת סמסטר של עימותים. מסכמת – אך לא חותמת. השאלה אם שיא האירוע מאחורינו תלויה במידה רבה בדברים שלנשיאי אוניברסיטאות, או לאקטיבסטים, אין שליטה עליהם, כמו מה יקרה במזרח התיכון.
