וושינגטון. את הנאום של ביידן על הפסקת האש צריך לנתח לאחור. קודם להבין מה הוא רוצה, אחר כך להבין למה נהג כפי שנהג.
ובכן, מה ביידן רוצה? לזה יש שתי תשובות לפחות. הראשונה – להציל את עצמו (מתבוסה פוליטית). השנייה – להציל את ישראל (מתבוסה אסטרטגית). ולא, אלה אינן תשובות סותרות. כדרכם של פוליטיקאים, לביידן יהיה נוח לשכנע את עצמו ששתי המטרות מתיישבות זו עם זו. הוא מציל את עצמו – וגם את ישראל. או כפי שהוא יעדיף לחשוב: הוא מציל את ישראל – וגם את עצמו. גם למנהיגים בישראל יש נטייה לחשוב שהאינטרס שלהם מתיישב עם האינטרס הכללי. לפעמים הם צודקים. לפעמים הם עושים טעות שעולה לכולנו ביוקר.
כך או כך, ביידן מניח שטוב לישראל וטוב לו להוביל את המזרח התיכון לסופה שלך המלחמה שהוא נתון בה. למה טוב לביידן? כי המלחמה מייצרת לו רעש רקע בעיצומה של מערכת בחירות. המלחמה מציגה אותו כנשיא לא אפקטיבי. הוא מדבר, והתותחים רועמים. למה טוב לישראל? כי ביידן אכן משוכנע שהמהלך שישראל מנהלת מיצה את עצמו. עוד שבוע, עוד שבועיים, ישראל תסיים את המהלך ברפיח, ומה אז? הוא לא מבין את התוכנית. הוא בהחלט מבין שיש בישראל מי שמביטים לעתיד של מלחמה מתארכת והולכת. דבריו של היועץ לביטחון לאומי, צחי הנגבי, שהבטיח עוד חודשים ארוכים של מלחמה, הטרידו כמה מבכירי הממשל. ראה, אמרו לנשיא, אם לא נשים לזה סוף, זה פשוט יימשך. וכל הימשכות עלולה להוביל להתלקחות. ביידן לא רוצה לראות את המזרח התיכון עולה בלהבות. ועוד פחות הוא רוצה בזה ערב בחירות.
מסקנתו: צריך לחתור לסוף המלחמה. וממנה נגזרה הטקטיקה. לקחת את הצעת ישראל להפסקת אש והחזרת חטופים, להציג אותה לציבור כלשונה, אבל לא לגמרי ברוחה. ההצעה אינה קובעת סיום למלחמה. ביידן יצר בנאומו את הרושם שכן. אם תחזרו לנאום, תראו שהנוסח זהיר. אבל כוונת הסיום אמיתית: בממשל מניחים שדינמיקה של הפסקת אש, החזרת חטופים, המשך משא ומתן, חזרת עזתים לבתיהם, רגיעה בצפון, כל אלה יובילו את הצדדים למסלול של השלמה עם מצב חדש. מה יהיה המצב החדש? על זה אין לממשל תשובה ברורה. אפשר לקבל את עמדת ראשי מפלגות הימין שאינם רוצים בהסדר המוצע ואפשר לדחות אותה, אבל צריך להודות באמת: הממשל רוצה בסוף המלחמה בלי לדעת לחבר סוף לסוף – סוף המלחמה לסוף עידן חמאס.
מ שישבו בשבוע שעבר והחליטו לדחוף את הנשיא לנאום הפסקת האש עשו, לפחות במשתמע, את החישוב הבא. אם חמאס לא יקבל את העסקה, האשמה תיפול עליו, ולממשל האמריקאי יהיה קל יותר להסביר מדוע אינו בולם את המתקפה של ישראל. אם חמאס יקבל את העסקה יקרה אחד משני דברים: או שגם ישראל תקבל אותה, והמלחמה תתקדם לכיוון של הסדרה. או שישראל תתקשה לקבל אותה, בגלל תסיסה בימין, ואז (כך מקווים בוושינגטון) תהיה גלישה מהירה לפירוק של הקואליציה ולבחירות. בממשל ביידן לא יהיה בכי גדול אם ישראל תלך לבחירות. משום שאת תוכניתה של הממשלה המכהנת – מלחמה לעוד חודשים או שנים – אינם מקבלים.
קיימת כמובן גם אפשרות שלישית: הממשלה תדחה עסקה, והקואליציה תחזיק מעמד. סקר כאן חדשות שפורסם אתמול מלמד עד כמה העסקה עוד פתוחה לפרשנות. 40% תומכים בה – זו תמיכה אוטומטית של מי שלא מאמינים עוד ביכולת של ישראל לנצח בהתקדמות בנתיב הנוכחי. 27% מתנגדים לה. גם זו התנגדות אוטומטית של מצביעי קואליציה (בעיקר) שכל מה שביידן יציע יאמרו ״לא״. 33% שאמרו שהם לא יודעים הם הסיפור. אם יקבלו את גרסת גנץ ולפיד, ויסכימו לעסקה, לקואליציה יהיה קושי להחזיק מעמד. אם יקבלו את גרסת סמוטריץ׳, הקואליציה תוכל לשרוד. נתניהו, כמו נתניהו, משדר מסרים מעורפלים. מצד אחד, הוא לא מתווכח עם הנשיא. מצד שני, הוא אומר שהמלחמה לא תגמר. למה לקבוע עמדה ברורה כבר עכשיו, כשיש סיכוי שחמאס יחסוך לישראל את הצורך הזה?
אם הממשלה תדחה עסקה ולא תתפרק, הדילמה תועבר לצד האמריקאי. לכאורה, במקרה כזה אפשר לצפות לעליה משמעותית במפלס הלחץ האמריקאי. מצד שני, אנחנו כבר ביוני, ובאופק הדי קרוב כבר אפשר לראות את ועידות המפלגות, ובאופק הקצת יותר רחוק אמריקה נכנסת לקמפיין הסתיו. גם על זה בונה נתניהו כשהוא מושך את הזמן. אם ביידן יבין שהלחץ על ישראל עלול לסכן אותו אלקטורלית, הוא ירפה. לפחות עד נובמבר. או אז, אם ביידן יחזור לכהונה נוספת, יהיה קשה ולא נעים. אם טראמפ יחזור לכהונה נוספת יהיה… אף אחד לא יודע מה יהיה. לפחות על פי גישת הימין הדוחה את העסקה, לא יודע מה יהיה זה הכי טוב שישראל יכולה לקוות לו.
