יש כמה דברים שאנחנו יודעים על נשק: אנחנו יודעים שהוא הורג. אנחנו יודעים שאפשר להשתמש בו להגנה אבל גם להתקפה. אנחנו יודעים שמיומנות נמוכה בשימוש עלולה להוביל לתוצאות קטלניות. אנחנו יודעים שאפשר לגנוב אותו. אנחנו יודעים שקל לחלק אותו וקשה לאסוף אותו.
בואו להשיב: איזה ציון תתנו לשר איתמר בן גביר על תפקודו?
עוד באתר המדד: אז בגין צדק או טעה כשחתם על שלום עם מצרים?
עוד באתר המדד: רק תביא קבלה שכאילו התחתנת ברבנות?
האם ישראל תרוויח או תפסיד אם לאזרחיה יהיה יותר נשק זמין לשימוש? זו שאלה שקשה מאוד להשיב עליה. השר לביטחון המולדת, איתמר בן גביר, רוצה שלאזרחים יהיה יותר נשק. בן גביר הוא דמות שנויה במחלוקת, אם להתבטא בעדינות, אבל זו לא סיבה להתנגד אוטומטית לכל רעיון שהוא מעלה. גם דמויות שנויות במחלוקת יכולות להעלות רעיונות טובים. אבל איך נדע אם הם טובים? הנה, כאן טמון קושי. נדע רק אחרי שנחלק לא מעט נשק, ורק אחרי שנסכם נזקים (כלומר: פציעות ומיתות מיותרות) לעומת תועלות (כלומר: מניעת פציעות ומיתות מיותרות). אם נגלה שהתועלת עולה על הנזק – הרווחנו. אם נגלה שהנזק גדול מהתועלת – תהיה בעיה. כי, כאמור, נשק קל יותר לחלק מאשר לאסוף. ונשק גנוב שבעתיים.
כבר כתבנו כאן כמה פעמים על מצב תפוצת הנשק בישראל ובמדינות אחרות. גם ציטטנו נתונים – כלומר, ציטטנו מקורות שאמורים למסור נתונים ובמקומם מוסרים הערכות. כמה נשק יש בידי אזרחים בישראל? המקורות אומרים שהרבה. ואולי אפילו הרבה מאוד. כמה מכלי הנשק מסתובבים במגזר הערבי? גם על זה יש תשובה במקורות: שוב – ״הרבה״. כלומר, אין לנו מושג כמה. ״עשרות אלפים״, ״מאות אלפים״, ״עלייה משמעותית״, ״זמינות גבוהה״. אם תחפשו נתונים תתקלו בלא מעט ביטויים מעורפלים כאלה. ביטויים של חוסר מחויבות. הרבה זה מאה, זה אלף, זה מאה אלף, זה מיליון? הרבה זה הרבה. כלומר, כל מה שתחליטו שזה הרבה. ואצל הערבים זה יותר מאשר אצל היהודים. או לפחות – יותר בשימוש מאשר אצל היהודים. זה מה שהמקורות המוסמכים קובעים.
כמו בישראל, גם במדינות אחרות לא תמיד קל לדייק בנתונים, ועוד יותר קשה להבחין בין סיבה לבין תוצאה. האמריקאים מחלקים נשק כמעט בלי הגבלות, ועדיין לא מצליחים להסכים אם זה מועיל או מזיק. העמדות לא מתיישרות עם עובדות – הן מתיישרות עם הזדהות מפלגתית. כלומר, אין עובדות, יש רק דעות, חצי מבוססות, ולא מספיק משכנעות כדי להביא להכרעה. שנת 2020 הייתה שנה קטלנית באמריקה. אין תקדים לרמת הרצחנות פלילית שתועדה באותה שנה מאז שהחל איסוף הנתונים. גם אין הסבר אחד, חד משמעי ומוסכם, לתופעה העגומה הזאת. יש שקשרו אותה ללחצים הנובעים ממגפת הקורונה. יש שקשרו אותה לירידה באמון במשטרה, על רקע הפגנות ומחאות של שחורים. יש שציינו את המשך המכירה הנמרצת של כלי יריה. וכמובן, דבר נובע מדבר. כאשר המתח עולה, והמשטרה איננה בסביבה, וכלי נשק זמינים לכל – התוצאה קטלנית.
גם בישראל, זו בדיוק הסכנה. המשטרה לא מצליחה לבלום את הפשיעה האלימה. האזרחים מצטיידים בנשק כדי להגן על עצמם. חלקם באמת מגינים על עצמם, אבל חלקם משתמשים בנשק למטרות אחרות, אולי למטרות פשיעה, אולי בשעת כעס בכביש או במריבת שכנים (השבוע נורו חמישה אמריקאים בטקסס בגלל מריבת שכנים), אולי בחמת זעם של אלימות ביתית. כך או כך, השימוש המתרחב בנשק מגביר את החרדה, מה שמוביל לרכישה של עוד נשק, מה שגורר עוד תקריות, עוד חרדה, עוד רכישה וחוזר חלילה. בן גביר מתכוון לטוב. הוא רוצה שחיילים קרביים יחזיקו נשק ברישיון ויעשו בו שימוש כדי למנוע טרור. אבל הנשק אדיש לכוונותיו של השר. הנשק מגיב ללחיצה על הדק, בלי לשאול מדוע ועל מי יורים.
וכאמור, כל זה לא בא לומר שאין צורך לאפשר רכישה של כלי יריה לאזרחים שעד כה התקשו לרכוש אותם. אולי יש צורך. שווה לבדוק אם יש צורך. שווה לבדוק בזהירות, בקפדנות, אם יש צורך. וכדאי לברר מראש גם מה יהיה קנה המידה להצלחה או לכישלון של התוכנית, ומה עושים במקרה של כשלון. ואולי לקבוע מראש מגבלות של ריסון כדי שאפשר יהיה לבדוק לפני שמגבירים את הקצב. ולזכור שנשק ששוחרר לא במהרה יוחזר. זאת בעצם בעיה מהותית עם התוכנית של בן גביר. יש תוכניות שאם אינן עולות יפה קל לגלגל לאחור. העלנו את מחיר החלב, נוריד את מחיר החלב. אבל יש תוכניות שמרגע שבוצעו כבר קשה לצפות לאן יובילו. מה שייעשה בפזיזות היום יהיה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לתקן מחר. תשאלו את האלפים הרבים מאוד בישראל שמחזיקים נשק לא חוקי. תשאלו את מאה מיליון האמריקאים שמחזיקים נשק חוקי. תשאלו את המשטרה אם יש דרך לאסוף את הנשק הזה. ותשקיעו בשכפ״צים.
