אם אין לכם חשק להגן על הממשלה, או להקשיב למישהו שמגן על הממשלה, קשה להאשים אתכם. ממשלת ישראל היא תקלה שמחפשת תיקון, או שבירה. שלושה-ארבעה חודשים שהיא מכהנת, וקשה לזהות אפילו שיפור אחד במרחב הישראלי. אולי בסוף תהיה איזו רפורמה משפטית – ואז אפשר יהיה לומר שהממשלה עשתה משהו. אבל אפילו אם נדמה לכם שיש הכרח ברפורמה, בדרך לרפורמה הממשלה גרמה לכל כך הרבה נזק, שקשה לדמיין רפורמה שתצדיק אותו.
אבל לפעמים גם ממשלה גרועה מקבלת החלטות נכונות. לדוגמה, לא להיגרר לסיבוב ארוך ומיותר של לחימה בעזה. וכמובן, גם בעניין הזה לא נוח כל כך להגן עליה, כי במקרה שזו לא הייתה הממשלה הזאת – במקרה שזו הייתה הממשלה של נפתלי בנט, או של יאיר לפיד – תותחי הביקורת של הליכוד היו ממטירים אש וגופרית על המנהיגים העלובים שמהססים להגיב. כך שאם יש בעולם גביע של צביעות וכפל לשון, ממשלת נתניהו תזכה בה. ואם יש בעולם פרס גדול למי שיש לו הכי פחות בושה, היא תזכה גם בו.
וכל זה לא אומר שההחלטה בעניין עזה הייתה לא נכונה.
בואו לתת ציון לנתניהו, סמוטריץ׳, גלנט, בן גביר, לוין, קיש, אוחנה וכל השאר
למה לא? כדי להשיב על השאלה הזאת צריך לחזור לכמה עובדות יסוד כמעט טריוויאליות:
- לישראל אין ולא יהיה בקרוב שום סוג של ״פתרון״ שינטרל את המוקש העזתי. אנחנו תקועים עם הרצועה תחת שלטון חמאס, אי אפשר לבלוע, ואין דרך להקיא. עזה לא תיעלם בים (אם להשתמש בדימוי של יצחק רבין). עזה לא מחכה לחזרתם של הישראלים לשלטון מלא (הציבור זוכר את ההתנתקות לרעה, כפי שאפשר לראות בגרף, אבל לא מייחל לחזור למה שהיה לפניה). כלומר: כל מהלך צבאי בעזה לא נועד לשנות את המציאות הבסיסית אלא לחזק את ההרתעה. לגרום לחמאס ולעמיתיו להסס לפני שהם יורים רקטה.
- הרתעה נשחקת עם הזמן, כך שצריך לצפות שיהיה צורך, מעת לעת, לנהל קרב מול הכוחות שמתבצרים בעזה. את הקרב הזה צריך לנהל בזמן נוח לישראל, בזמן שהממשלה נהנית מגיבוי פנימי וחיצוני, בזמן שיש לצה״ל מטרות ברורות שאפשר להכות בהן ולהרתיע. ירי ללא תכלית וללא תוצאות אינו מחזק את ההרתעה – הוא מחליש אותה.
- מכיוון שביחסים עם עזה אין מצב של נוקאאוט שפותר את הבעיה, יש חשיבות להביט בצורה מפוכחת על כל אירוע, ולנסות להבין מי ניצח ומי הפסיד בו. אם ישראל יוצאת מפסידה, יש לה סיבה להכות, כי הפסד מחליש את ההרתעה. אם ישראל יוצאת מנצחת אין לה סיבה להכות, כי היא כבר ניצחה, וחבל להאריך בקרב שכבר ניצחת בו.
מכאן לממשלה – ולשיקול הנכון שלה לעצור. זו אמנם ממשלה שמספקת הרבה פיות פטפטנים והרבה תצוגות של רהב, אבל בראשה עומד אדם מנוסה, שיודע שעזה היא מחלה כרונית, ולא סתימה בעורק שאפשר לעקוף. ועוד הוא יודע (צריך לקוות שהוא יודע), שהממשלה שלו לא נהנית כרגע מגיבוי פנימי או חיצוני. זו ממשלה תחת ענן של חשדות. זו ממשלה שחלק ניכר מהציבור לא בוטח בה, ושהקהילה הבינלאומית (או לפחות הממשל האמריקאי, שזה מה שבאמת חשוב), לא ייתן לה קרדיט על החשבון.
אבל חשוב משני השיקולים האלה – ששניהם מצדיקים היסוס לפני שיוצאים למערכה ממושכת – זו העובדה שישראל ניצחה. כן, כן, ניצחה. היא ניצחה משום שהאירוע לא התחיל בירי רקטות מעזה שעליו ישראל הגיבה ברפיון. הוא התחיל במותו של עציר בטחוני שהתעקש לשבות רעב. האסיר מת – ובכך ישראל ניצחה. היא הוכיחה לאסירים הביטחוניים ולשולחיהם שאין לאיים עליה בשביתות רעב, ושלא תירתע מחשש שאסיר ימות ברעבונו. היא אותתה לאסירים הביטחוניים ולשולחיהם שכדאי שיחשבו פעמיים לפני שהם מודיעים על שביתת רעב ומצפים שתביא להם הישגים. אם יודיעו – אם יתעקשו – יצטרכו לשאת באחת משתי תוצאות: לרדת מהעץ בלי הישג, או למות מרעב.
זו הרתעה. אמנם לא הרתעה נגד ירי רקטות, אלא הרתעה נגד שביתות רעב. אבל הרתעה היא הרתעה. כאשר ישראל מבקשת לשלול מאויביה כלים שהם יכולים להפעיל נגדה, היא צריכה לקחת בחשבון את כולם. פעם היא צריכה לנטרל מנהרות, גם אם תספוג אש. פעם היא צריכה לנטרל אש, גם אם זה מחייב סבב לחימה ארוך. פעם היא צריכה לנטרל איום של שביתות רעב, גם אם זה מאלץ אותם לספוג קצת ולהגיב פחות.
זה מה שקרה בסבב שהתחולל השבוע. בין אם התכוונה לזה מראש ובין אם זה מה שקרה לה בדיעבד, ישראל שילמה בהרתעה נגד רקטות, כדי להרוויח בהרתעה נגד אסירים. זו לא בהכרח עסקה גרועה (בהתחשב בנסיבות כמובן: מוטב שלא ימות אף אחד ולא תעוף אף רקטה). זו לא בהכרח סיטואציה שיש למסגר כתגובה מביכה, או מבישה למתקפה פלשתינית. אפשר למסגר אותה גם אחרת: ישראל לימדה את האסירים הפלשתינים שיעור.
ונכון שהוא לא היה שיעור בחינם, אלא עלה גם לישראל משהו – לילה של רקטות – אבל זה היה שיעור הכרחי. אם יתברר בשנים הבאות ששביתות הרעב נגמרו, או איבדו אפקטיביות, נוכל לומר בביטחון שישראל הוסיפה השבוע הרתעה, ולא פגעה השבוע בהרתעה. האם יש ודאות שכך יתברר? בוודאי שלא. האם יש וודאות שהפלשתינים יחזרו לירות רקטות מעזה? בוודאי שכן. ויש בזה משהו מרגיע. הפלשתינים שוב ירו, ולישראל תהיה עוד הזדמנות להלום, וביתר כוח. אחרי שהרתיעה את האסירים, יגיע גם תורם של היורים.