תיאורטית, מה יותר פשוט: הציבור אומר שהממשלה צריכה להתחשב באיום של הטייסים ואנשי המילואים – אז הממשלה, שהיא שליחת ציבור, אמורה להתחשב.
תיאורטית, מה יותר פשוט: הציבור מסכים שהטענה כי המחאה נגד המהפכה המשפטית מחלישה את צה”ל ומסכנת את מדינת ישראל – אז הנהגת המחאה, שמתיימרת להיות שליחת ציבור, אמורה להתחשב.
תיאורטית, ממשלה מתפקדת ומצליחה נשענת על תמיכת הציבור, וצריכה לשים לב לכך שאינה מאבדת אותו. תיאורטית, מחאה מתפקדת ומצליחה נשענת על תמיכת הציבור, וצריכה לשים לב לכך שאינה מאבדת אותו.
האם תפילות יכולות לעזור בשינוי המציאות? בואו להשיב על סקר האמונה הגדול
מה העמדה הכי קרובה לשלך בשאלת גיוס חרדים לצה”ל? מוזמנות ומוזמנים להשיב
מעשית, כל זה לא קורה. ישראל נכנסת לשבוע מתוח מאוד בלי קשב. מילא שהממשלה לא מקשיבה לראשי המחאה. זה מובן. מילא זה שראשי המחאה לא מקשיבים לממשלה. גם זה מובן. מה שמפליא, מה שמשונה, זה שגם הממשלה וגם הנהגת המחאה הפסיקו להתעניין בעמדת רוב הציבור. הממשלה כבר לא מתעניינת בשאלה אם רוב הציבור בעד ביטול עילת הסבירות (בנסיבות שנוצרו, רוב הציבור נגד). המחאה כבר לא מתעניינת בשאלה אם רוב הציבור סבור שהמצב מצדיק פרישה משירות מילואים וחסימה של שדה התעופה (הציבור לא מתלהב מהצעדים האלה). הציבור הרחב איבד רלבנטיות. השיטה דמוקרטית, כביכול, הציבור הוא בעל הבית. אבל הפרקטיקה אחרת: הציבור הוא צופה חסר השפעה. אוהבים, לא אוהבים, מסכימים, לא מסכימים. זה לא מעניין אף אחד.ֿ
מה היה קורה אם הממשלה והמחאה היו מקשיבים לציבור? קריאה של כלל הסקרים, וניסיון לדלות מהם תובנות עקביות, מוביל למסקנה הבאה: הממשלה הייתה עוצרת את החקיקה, חוזרת לבית הנשיא, האופוזיציה הייתה נעתרת להעברת כמה רפורמות משפטיות, שאחת מהן, בלי ספק, נוגעת לביטול או לעיצוב מחדש של עילת הסבירות. המילואימניקים היו חוזרים ליחידותיהם. הרופאים היו ממשיכים במשמרתם. חלק מהמפגינים היו ממשיכים להפגין, אבל חסימת הכבישים היומיומית הייתה נגמרת, או נבלמת. בסקרים היינו רואים דבר פשוט: רוב רגוע, ושוליים מרירים. אלה שכשלו בהעברת רפורמה מקיפה ואלה שכשלו בניסיונם להפיל את הממשלה. קשה לדמיין תוצאה אחרת.
אבל את המאבק המתחולל כעת בישראל לא יכריע הרוב, אלא הכוח. כוחה של הממשלה נמדד באצבעות בכנסת. אלה עומדות לרשותה גם בהעדר רוב בציבור שמעוניין בהמשך המשבר. כוחה של המחאה נמדד בדומיננטיות במוקדי כוח, כמו יחידות צבא, גופים פיננסיים, מוסדות מדינה. זו עומדת לרשותה גם בהעדר רוב שמעוניין בהמשך המשבר. שני הצדדים מפרים, לפחות בינתיים, את התיאוריה המוכרת כ״השמדה הדדית מובטחת״. בימי המלחמה הקרה, כך הרגיעו המעצמות את עצמן ביחס לאפשרות שמלחמה גרעינית תביא לקץ האנושות. השמדה הדדית מובטחת, המוכרת בקיצור הדו-משמעי MAD (שבאנגלית זה גם קיצור של השמדה הדדית מובטחת, וגם המילה ״משוגע״), היא ההנחה שאף אחד לא משוגע מספיק בכדי להביא להשמדת היריב במחיר השמדתו שלו. ארה״ב לא תתקוף את בריה״מ – בריה״מ לא תתקוף את ארה״ב – כל עוד שתיהן מבינות שמתקפה פירושה נזק בל יתואר לשני הצדדים.
הלוגיקה הזאת, מסתבר, אינה מתקיימת בישראל. הממשלה והמחאה עומדות זו מול זו, חמושות במה שבזירה האזרחית מקביל לראשי חץ גרעיניים, ויוצרות את הרושם שבכוונתן לירות. אלה מתעקשים להשמיד את הרפורמה, גם אם המחיר הוא השמדת המדינה. אלה מתעקשים להעביר את הרפורמה, גם אם המחיר הוא השמדת המדינה. ראשי המחאה יאמרו: אם הרפורמה תעבור, המדינה ממילא לא תתקיים (כי אין קיום בלי דמוקרטיה מתפקדת), כך שאין ברירה אלא לאיים בנשק גרעיני בתקווה שהצד השני ימצמץ. ראשי המדינה יאמרו: אם נכנע למחאה המדינה ממילא לא תתקיים (כי אין קיום בלי שלטון מתפקד), כך שאין ברירה אלא לאיים בנשק גרעיני בתקווה שהצד השני ימצמץ.
בספרו המרתק ״שנית לא תיפול״ (גילוי נאות: הייתי עורכו של הספר), ג׳סי פרס כותב על השאלה האם השמדה הדדית מובטחת יכולה להבטיח את קיומה של ישראל במקרה שאיראן תצטייד בנשק גרעיני. ״האם אפשר להרתיע מנהיג משיחי המונע מרצון להחיש את הגאולה?״, שואל פרס, וממשיך: ״חוקר האסלאם הנודע ברנארד לואיס סבר שלא. על ההנהגה האיראנית בימי הנשיא מחמוד אחמדינג’אד, אמר כך: ׳עבור אנשים עם תפיסת עולם [אפוקליפטית] שכזו, השמדה הדדית מובטחת איננה אילוץ אלא תמריץ׳. כך גם סבר יצחק שמיר, לשעבר ראש ממשלת ישראל : ׳במזרח התיכון אי אפשר לקיים מאזן אימה לפי הנוסחה האמריקאית־סובייטית. והסיבה לכך, שאי אפשר לסמוך על שיקוליהם הרציונליים של אחדים מן השליטים הערבים׳.״
מילים כדורבנות: אי אפשר לסמוך על מדיניות של השמדה הדדית מובטחת, משום שאי אפשר לסמוך על שיקוליהם הרציונליים של אחדים מן השליטים הערבים.
ומה על היהודים?
