הקלישאות מוכרות: לא בכוח – במוח. ועוד אחת: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח. המציאות קצת אחרת: לפעמים לא מספיק הכוח, וגם לא מספיק המוח. לפעמים אירועים והתפתחויות הם פשוט מחוץ לשליטתה של ישראל.
מחירי הדיור מטרידים אתכם? בואו להשיב על כמה שאלות
כמה שעות אתם ישנים בממוצע בלילה? בואו לשתף אותנו
הנה, אנחנו עומדים כנראה לקבל שיעור כזה בעניין איראן. הנשיא ברק אובמה החליט לחתום על הסכם עם איראן. ישראל עשתה מאמץ גדול למנוע את ההסכם. מאמץ כוחני ופומבי. זה לא עזר. ההסכם נחתם. אמנם, אחר כך כבר בוטל. אבל לביטול היה מחיר, שישולם עכשיו, בהסכם החדש. זה כבר הסכם שהנשיא ג׳ו ביידן נראה כמי שמתכוון לחתום. מול ביידן ישראל שינתה מדיניות וטון. במקום מאמץ כוחני ופומבי, מאמץ של הידברות שקטה. לא בכוח – במוח. זה היה המסר. ובכן, נדמה שהמוח הפיק תוצאה דומה לזו שהפיק הכוח. או אולי טובה קצת פחות או קצת יותר? ראש הממשלה, נפתלי בנט, אמר אתמול שההסכם יהיה חלש מקודמו. אבל אם זה המצב נוכל לדעת רק כאשר ייחשפו פרטיו המלאים של הסכם הגרעין המתרקם בז׳נבה.
מה הלקח בנסיבות האלה? לקח אחד אינו חד משמעי. חסידי גישת המוח, כלומר, נפתלי בנט ויאיר לפיד, יאמרו שאם כבר נגזר על ישראל לספוג הסכם עם איראן, מוטב הסכם שאין בצדו קטטה עם האמריקאים. במקום נזק כפול – גם הסכם וגם מריבה עם ידידים – נספוג נזק יחיד – רק הסכם. לפחות נשמור על יחסים הדוקים עם הממשל.
זו גישה אפשרית כמובן, אך מולה אפשר להעמיד גישה אחרת, את זו של חסידי גישת הכוח, כלומר, בנימין נתניהו. הוא יאמר, שאם כבר נגזר על ישראל לספוג הסכם עם איראן מוטב שתעשה זאת תחת מחאה חריפה, בוטה, כדי שלא ייווצר הרושם שישראל מוכנה לחיות עם ההסכם בשלווה. המחאה החריפה היא זו שפותחת פתח לשינוי בהמשך, נגיד, אם דונלד טראמפ ייבחר מחדש לנשיאות, או ניקי היילי, או רון דה סנטיס, מושל פלורידה.
מה הלקח הכן חד משמעי? זה הלקח שבנט כנראה לא למד. לפחות אם לשפוט על פי מה שאמר אתמול. הוא אמר ש״ההסכם הזה מציב אתגרים חדשים לביטחונה של ישראל״. וזה כמובן נכון. הוא גם הבהיר: ״אין לי ספק שישראל תתמודד עם כל אתגר. יש לנו קו אדום, ישראל תשמר לעצמה את חופש הפעולה להגן על עצמה״. חשוב שראש הממשלה יאמין שבכוחה של ישראל להתמודד עם כל אתגר. אם כך, מה אמר שאיננו נכון? הנה, המשפט הבא: ״ישראל לא תקבל את איראן כמדינת סף גרעינית״. זו אמירה דומה לאמירות נגד הסכם הגרעין שישראל כן או לא תקבל. כלומר, אמירה שאין קשר בינה לבין המציאות שאין לישראל שליטה עליה.
במילים אחרות: כמו שביחס להסכם התברר, שלפעמים גם כוח וגם מוח לא מאפשרים לישראל למנוע התפתחות שאינה נוחה לה, כך עלול להתברר גם ביחס לאיראן כמדינת סף גרעינית. ישראל יכולה ״לקבל״ או ״לא לקבל״. אבל השאלה בסופו של דבר תהיה לא האם ישראל מקבלת, אלא האם איראן היא מדינת סף גרעינית, ואת זה, לא בטוח שלישראל יש אפשרות למנוע. אולי כן. כולנו מקווים שכן. אבל לא בטוח. לא בנסיבות של הסכם חתום בין איראן לבין המעצמות. לא בנסיבות של קושי מבצעי לפגוע במדויק במתקנים במדינה רחוקה. אם זה היה פשוט, אם זה היה בטוח, ישראל כבר הייתה מן הסתם עושה זאת.
המשמעות של ההבנה הזאת היא שאכן מוטב להיערך. מוטב להיערך לאפשרות שיהיה הסכם, שאכן יערער את היציבות במזרח התיכון. מוטב להיערך לאפשרות של מזרח תיכון פחות יציב, על כל השלכותיו. מוטב להיערך לאפשרות שההסכם חלש, ויאפשר לאיראן להמשיך להתקדם בתוכניתה הגרעינית. להיערך – כלומר, להפנות מחשבה ומשאבים לטיפול באפשרות הזאת. מהלך לא נוח בתקופה שבה הממשלה מתמקדת בהורדת מחירים. מהלך לא נוח בתקופה שבה הממשלה אינה נתונה למרותו של מנהיג אחד שקובע סדר יום ברור. מהלך לא נוח, בתקופה שבה הקואליציה אינה הרמונית מבחינה אידיאולוגית. לא נוח, אבל הכרחי.
ובאשר לאמריקאים, המבחן הבא יהיה ביכולתם של בנט ולפיד וגנץ לקבל תמורה הולמת להסכמתם בשתיקה להסכם הגרעין. לא שהסכימו להסכם – הסכימו לשתוק. לפחות עד עכשיו, הסכימו לנהל את המהלכים נגד ההסכם, ונגד כמה מפרטי ההסכם, מאחורי דלתות סגורות. ממשל אסיר תודה, כך לפחות מקווים בממשלה, וכך מנסים גם לשווק לציבור הישראלי, ייתן לישראל יותר אמצעים להתמודד עם השלכות ההסכם. מותר להיות קצת חשדן ביחס לאפשרות הזאת, בוודאי כל עוד התמורה לא ניתנה. הממשל ירצה לוודא שהתמורה אינה כזו שמאפשרת לישראל לנקוט במהלכים שיחבלו בהסכם. הממשל ירצה לוודא שהתמורה ניתנת תחת התחייבות לא לעשות בה שימוש שמקשה על האמריקאים.
זה בעצם העניין. מלכתחילה, זה העניין. אין זהות אינטרסים בין ישראל ובין האמריקאים בהקשר לאיראן. ואם למישהו נדמה שהממשל אינו מבין את הלכי הרוח של הציבור האמריקאי, מוטב שיבחן מחדש את הנתונים. אפילו בקרב בוחרים רפובליקנים אין רוב של מתנגדים להסכם. רוב ניכר מהרפובליקנים אמנם סבורים שהנשיא טראמפ עשה את הדבר הנכון כאשר פרש מההסכם (68%), רוב של הבוחרים, דמוקרטים ורפובליקנים, אמנם מבינים שהסכם לא יעצור את איראן מהשגת נשק גרעיני (51%), ועם זאת, כאשר מוצגות להן אפשרויות למה שצריך שיקרה בשיחות בז׳נבה, מתברר שרק מיעוט די קטן (20%) מתנגדים להסכם. כשליש רוצים הסכם מחייב, עוד כחמישית רוצים הסכם שאפשר יהיה לפרוש ממנו שוב, עוד כרבע לא יודעים. אבל שיעורם של מי שכבר היום יודעים שהם מתנגדים להסכם הוא רק כחמישית, ומקרב הרפובליקנים כשליש. גם על זה נתניהו אומר ״אמרתי לכם״. אם ישראל הייתה צועקת בקול גדול שהיא נגד ההסכם, שיעור הרפובליקנים שהיה מביע התנגדות היה מן הסתם גדול יותר.
אז אין הסכמה בין ישראל ובין האמריקאים בהקשר לאיראן זו, אגב, לא זירה יחידה שבה האינטרסים אינם חופפים. כך גם בזירת רוסיה-אוקראינה, שעוד עלולה לסבך את ירושלים עם ממשל תובעני, שיהיה לישראל קושי לספק את רצונותיו (ישראל תעשה מאמץ ניכר לא להצטרף למשטר סנקציות חמור נגד רוסיה). זה לא באמת קשור לעובדה שטראמפ היה חזק וביידן חלש. זה לא בגלל שנתניהו היה תקיף ובנט היה מאופק. הקונפליקט בין ישראל ובין ארה״ב נובע מהעובדה שישראל מצפה מהאמריקאים לגיבוי מהסוג שהיה רלבנטי בתקופת המלחמה הקרה, והעימות הבינגושי, והאמריקאים כבר לא נותנים גיבוי מהסוג הזה. הסיבה? – בעידן הנוכחי, של עימות מול סין, של התמקדות בבעיות מבית, של ניסיון לוותר על חלק ממרכיבי תפקיד השוטר העולמי, של אי תלות בנפט מזרח תיכוני – בעידן הנוכחי ישראל פחות חשובה להם. כך צריך לבטא את זה, בישירות ובקור רוח: ישראל פחות חשובה לאמריקאים. וגם זה, כמו שבנט אומר על ההסכם כעובדה מוגמרת, מחייב היערכות.
