הנטייה לטבוע בפרטים, בעיקר כאשר המצב מבלבל, טבעית. בואו נראה איך הכוחות זזים מפולטבה לבוריספול, נשאל אם נצפו טנקים בין ויניציה לבין ז׳יטומיר, נתהה על פשר המטוס מעל דובנו. לא שיש לנו מושג איפה דובנו, ומאין להיכן זורם הדנייפר, לא שחשוב לנו במיוחד אם הרוסים זזים מצפון לדרום או להפך. עכשיו מלחמה, ואין הרבה מה לעשות חוץ מלתקוע סיכות על המפה, כדי ללוות את תנועת הכוחות.
את הפרטים אין טעם ללמוד ולשנן. לישראלי המביט מרחוק במלחמה המשתוללת באוקראינה לא חשובים העצים, חשוב היער. חשוב להבין אם אוקראינה נותרת לבדה, או מקבלת סיוע עוצמתי של מדינות המערב, שנותן לה סיכוי להישאר עצמאית ודמוקרטית. חשוב לזהות עד כמה הרוסים מצליחים בתוכניתם לשינוי דפוס היחסים בינם לבין שאר מדינות אירופה. חשוב לעמוד על טיבו של הסדר העולמי שצפוי אחרי המלחמה. הנה כמה כללי אצבע ששווה לשקול בעת שמביטים בתמונה הגדולה:
זה בדיוק הזמן לשאול: האם אתם בעד שיבואו המון עולים חדשים מאוקראינה? בואו והשיבו
כמה אתם מודאגים או לא מודאגים מהאפשרות שעלות הדיור שלכם תתייקר?
-
האמריקאים לא חייבים שום דבר.
מי שרוצה ללגלג על הנשיא ג׳ו ביידן, יכול למצוא סיבות ללגלג עליו. הוא לא מנהיג כריזמטי, ולא נואם גדול, ולא נוסך בטחון רב בזמן חירום. אבל כדאי להזכיר שביידן לא נבחר בגלל כריזמה, ולא היה מעולם הבטחה גדולה בתחום הכריזמה. ביידן נבחר בזכות ניסיונו, בזכות העובדה שיש לו שיקול דעת, בגלל שאיננו דונלד טראמפ ואיננו ברק אובמה. הוא נבחר כדי לתת לאמריקה מנהיגות שיש לה קצת פחות כריזמה וקצת יותר צניעות. מי שרוצה לבחון אותו במדדים של כריזמה, מכשיל אותו מראש. מי שרוצה לבחון אותו במדדים שהתאימו לימי המלחמה הקרה, גם כן מכשיל אותו מראש. אמריקה של ביידן הודיעה מראש שלא תנהל מערכה באוקראינה. אמריקה של ביידן, כמו זו של טראמפ לפניו ושל אובמה לפניו, היא אמריקה שמחפשת לסגת ממחויבויות צבאיות בעולם, ולא להיכנס אליהן. אפשר לשמוח על הגישה הזאת או להצטער עליה, אבל ראוי לזכור שמנהיג אמריקאי, כמו מנהיג ישראלי, או רוסי, מחויב לאינטרס האמריקאי, לא לאיזה אינטרס מעורפל גלובלי, שמנוסח בבירות של מדינות אחרות. נכון שיש הרבה מדינות בעולם שמעדיפות לראות אמריקה מעורבת ומתערבת (בעיקר כשנוח להן). נכון שכאשר אמריקה מפגינה נכונות פוחתת להתערבות, למדינות כמו ישראל יש סיבות להקשיח עמדות, ולבצר את ביטחונן. אבל כל זה לא בהכרח נוגע לאמריקאים. אם האמריקאים לא רוצים להיות מעצמה, אי אפשר להכריח אותם. זו זכותם.
-
ישראל איננה המחנכת של אף אחד.
אני שומע הרבה דעות על החלטת מנהיגי ישראל לנקוט בלשון גינוי, אם כי לא מאוד חריפה, נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה. הרבה דעות ומעט עובדות על מה שאמור להכריע מה תהיה עמדתה הפומבית של ישראל. הנה כמה דברים שכדאי לזכור: ישראל סירבה להכיר בטבח הטורקי בארמנים במשך עשרות שנים. זו הייתה חרפה מוסרית והכרח מדיני. ישראל החליטה לדון עם הגרמנים על שילומים לניצולי שואה. גם זו הייתה חרפה מוסרית והכרח מדיני. ישראל איננה מעצמה. היא מדינה קטנה, שיש להנהגתה תפקיד חשוב אחד ויחיד. לדאוג שתתקיים בביטחון ורצוי גם בשגשוג. כל שאר השיקולים נדחקים הצידה לעומת התפקיד הזה. פחות חשוב לומר את הדבר הנכון. פחות חשוב להצטרף למקהלה הצודקת. פחות חשוב להרגיש טוב כשמביטים במראה. יותר חשוב לשרוד. אם נסכים על הדבר הזה, כל השאר, כולל עמדתה של ישראל בשאלת רוסיה-אוקראינה נגזר ממנו. בפשטות, זו הדילמה: בצד אחד עומדת מעצמה שישראל נשענת על תמיכתה ומצפה לעמדה ישראל ברורה. זו ארה״ב. מצד שני, עומדת מעצמה שכוחותיה נמצאים מעבר לגבול הסורי ויכולים להפריע לישראל ומצפה לעמדה ישראלית מעורפלת. זו רוסיה. הפתרון הטוב ביותר למצבה המסובך של ישראל הוא להגיע להסכמה עם אחת משתי אלה. אם האמריקאים יוותרו על הגינוי, או אם הרוסים יסכימו להעלים עין מהגינוי – אלה שתי אפשרויות טובות. בהעדרן, לישראל אין ברירה אלא להינזק. מה שאומר שצריך להעריך בקור רוח, ובלי להתפתות לשיקולים שאינם ממן העניין (מי צודק יותר ומי צודק פחות במובן המוסרי), באיזה אופן ישראל תינזק פחות. האם ארה״ב היא זו שתפגע בנו יותר אם לא נצטרף למקהלת הגינוי, או שמא רוסיה תפגע בנו יותר אם נצטרף למקהלת הגינוי.
-
כולם לבד, לא רק האוקראינים.
זאת אמת עגומה על המצב האנושי בכלל, ועל המצב המדיני בפרט. כאשר הסינים קיבלו לידיהם את הונג קונג, והחליטו לעשות בה כרצונם, הונג קונג נשארה לבד. כאשר הרוסים כבשו את קרים, והשליטו עליה את מרותם, התושבים נשארו לבד. מדינות פועלות כדי לשמור על האינטרסים שלהן, ובהעדר סיבה חזקה מאוד, או אפשרות נדירה לפעולה שאין לה מחיר, הן אינן נוטות לשלם מחיר כדי להשתתף בקטטות של אחרים. תשאלו: אז למה המערב פעל ביוגוסלביה בשנות התשעים? התשובה פשוטה: כי אפשר היה לפעול בלי לשלם מחיר. גם להרגיש צודקים, וגם לצאת ללא שריטה. תשאלו: אז למה המערב לא פועל באותו אופן באוקראינה? התשובה פשוטה: כי במקרה הזה המחיר של פעולה יהיה גבוה, ולעומת זאת מחיר ההפסד נראה יותר נמוך. כלומר – הוא יהיה גבוה לאוקראינים, אבל נמוך לצרפתים, או לבלגים, או לאיטלקים. לכן, כל המדינות הללו לא ישלחו כוחות לאוקראינה ולא יתחילו במלחמה. תאמרו: אבל מה עם הלקח של היטלר? התשובה: הנה, הפסדתם בוויכוח. הראשון שאומר ״היטלר״ מפסיד בוויכוח. כי פוטין איננו היטלר. פוטין הרבה יותר דומה למנהיגים רוסים שהיו לפניו, מפטר הגדול ועד ליאוניד ברז׳נייב הפחות גדול. הוא מנהיג שלא מחפש הצדקה מוסרית לפעולותיו במדינות שכנות, אלא חושב שתפקידו כשליט רוסי הוא לפעול במדינות שכנות. תאמרו: אבל העולם השתנה מאז פטר הגדול וליאוניד ברז׳נייב. לזה אשיב: כנראה פחות ממה שחשבתם. בדבר אחד בודאי לא השתנה. האוקראינים לבד.
-
הרבה מאוד תלוי במה שיעשו האוקראינים.
לא כדאי להאמין לשום דבר ולאף אחד. ערפל הקרב כבד. האינפורמציה דלה. כולם משקרים, כתרגיל במלחמה פסיכולוגית. האם האוקראינים מפגינים יכולת עמידה גבוהה? ייתכן. האם הרוסים נתקלים במכשולים שלא ציפו להם? מי יודע. ערב הפלישה הרוסית לסוריה, לא מעט גורמים במערב ידעו להזהיר אותם מפני אפגניסטאן שניה. לא אפגניסטאן של האמריקאים בשנות האלפיים, אפגניסטאן של ברית המועצות בשנות השמונים. אבל סוריה לא הייתה אפגניסטאן. הצבא הרוסי עשה בה כרצונו, ובלי מאמץ ניכר, כפי שעשה קודם לכן בקרים ובגיאורגיה. בכלל – ראוי לשים לב שהצבא הרוסי כנראה יודע להילחם. לפחות עד הכניסה לאוקראינה, העשורים האחרונים היו מבחינתו שרשרת של הצלחות. מה זה אומר? אחד משני דברים. או שהוא צבא מאוד יעיל ששוב ינצח. או שהוא צבא שצבר בטחון עצמי מוגזם, ובגלל זה ייתקל הפעם במכשול שיפתיע אותו. כך או כך, ההתנגדות האוקראינית היא המפתח לכל מה שיקרה בהמשך. בניגוד למה שלפעמים נדמה, סדר הדברים המקובל איננו ״המערב יפגין עמוד שדרה ואז האוקראינים יילחמו״, אלא ״האוקראינים יילחמו ואז המערב (אולי) יפגין עמוד שדרה״. נדמה שזה אפילו מתחיל לקרות. הגרמנים פתאום מוכנים לשלוח נשק. גם האמריקאים אומרים שהם רוצים. אם הם חושבים שהנשק ייפול לידי הרוסים, לא ישלחו. אם הם חושבים שהאוקראינים ישתמשו בנשק כדי לפגוע ברוסים, ישלחו.
