לפעמים הסקרים משרטטים תמונה ברורה, לפעמים מעורפלת. לפעמים הציבור יודע מה הוא רוצה, לפעמים הציבור מבולבל. זה נכון לישראלים, זה נכון גם לאמריקאים. וכדאי לזכור את זה כאשר מעיינים בשני הסקרים האחרונים שנערכו בארה״ב על האהדה לישראל ולמלחמתה בעזה. סקר אחד של גאלופ, סקר אחד של פיו. שני מכוני סקרים מוכרים ואמינים. סקר אחד קצר יחסית, סקר אחד מפורט יותר.
האזינו: עוד נתגעגע לקיסינג׳ר?
קיראו: ככה לא חוקרים מחדל!
מה למדנו מהם? התמיכה במלחמה לא גבוהה כמו שהיינו רוצים. 50% תומכים בה, לפי גאלופ. 45% לא תומכים. רוב הנשים, רוב הצעירים, רוב הדמוקרטים, לא תומכים. כשליש מהאמריקאים סבורים שארה״ב מסייעת צבאית לישראל ״יותר מדי״ (31%). רוב הצעירים סבורים כך, ורוב הדמוקרטים. בערך אותו שליש (ואלה נתוני פיו) סבורים שלממשלת ישראל יש אחריות תורמת לעובדה שפרצה מלחמה. נכון – שני שליש סבורים שלחמאס יש אחריות תורמת, וזה הרבה יותר. אבל בהינתן העובדה, שכולנו מבינים אותה, שבמקרה הנוכחי חמאס הוא האשם הבלעדי במשבר, שליש שמטילים אשמה על ממשלת ישראל זה לא מעט.
כרבע מהאמריקאים סבורים שישראל ״הולכת רחוק מדי״ בתגובה הצבאית שלה לאירועי ה-7 באוקטובר. מיהם האמריקאים האלה? רוב הליברלים (61%). קרוב למחצית מהדמוקרטים (45%). יותר משליש מהצעירים (38%), ורוב מקרב הצעירים המצביעים למפלגה הדמוקרטית (56%). האם זה אומר שמצבנו מדרדר? הנה השוואה: נתוני פיו בתקופת צוק איתן, מול נתוני פיו השבוע. ההשוואה מלמדת שהיו שינויים. אפשר לראות מהם בטבלה.
האם אלה שינויים דרמטיים?
צריך לקחת בחשבון ששינויים בעמדת הציבור נגזרים לא רק ממגמות פוליטיות-חברתיות באמריקה, אלא גם משינויים במציאות עצמה. השוואה של צוק איתן לחברות ברזל בעייתית משום שעזה של חרבות ברזל נראית פגועה יותר מעזה של צוק איתן, מה שעלול לגרום לאמריקאים (בעיקר כאלה שאינם בקיאים במה שמתרחש) להרגיש שישראל הולכת ״רחוק מדי״.
חוקרי פיו מציינים ש״אמריקאים שהקדישו תשומת לב רבה יותר לחדשות על המלחמה נוטים יותר מאחרים לחוות דעה על תגובת הממשל ולתמוך בה. גם דמוקרטים וגם רפובליקנים שעוקבים אחר המלחמה מקרוב מאוד או מקרוב מעניקים לממשל ציונים גבוהים בהרבה מהציונים שמעניקים לממשל מי שעוקבים פחות מקרוב אחר הסכסוך״. כלומר, ככל שהם מתעניינים יותר, כך הם מבינים שג׳ו ביידן מגיב נכון. ומה זה אומר? שישראל מגיבה ״בערך במידה הנכונה״ עובדה שממשל ביידן אינו תובע ממנה למתן את תגובתה באופן ניכר (גם אם הוא כן תובע ממנה להכניס עוד סיוע הומניטרי).
איזה לקחים אפשר ללמוד מסקרים כאלה?
בטווח הקצר, הם מאפשרים לזהות את גבולות הגיזרה הפוליטיים של נשיא אמריקאי שנכנס למערכת בחירות בעמדת נחיתות. בידן מפגר אחר דונלד טראמפ, אמנם לא בגלל ישראל, ובטח שלא בעיקר בגלל ישראל, ומצד שני – הוא מפגר אחר טראמפ, בין השאר, בגלל שקשה לו לייצר התלהבות בקרב אותם קהלים שיחסם לישראל ביקורתי ולעיתים עוין. כלומר, גם אם דמוקרטים צעירים לא זנחו את ביידן בגלל המלחמה בעזה, הימשכותה תקשה על הנשיא להחזיר אותם למחנה שלו, ולגרום להם להצביע בעבורו. ואפילו נניח שבידן הוא צדיק שממעט למערב שיקולי מדיניות בשיקולי פוליטיקה, אי אפשר שלא לקחת בחשבון את האפשרות שככל שהלחץ הפוליטי יגבר, מרחב התמרון של בידן – ובעקבותיו של ישראל – יצטמצם.
בטווח הארוך ישראל נמצאת בטריטוריה מוכרת ובלתי פתורה: היא מתקשה לזכות באהדה מצד קהלים שכבר זוהו ופולחו ונדגמו. היא מתקשה לזכות באהדה וקשה לראות כיצד תזכה בה מחדש, אלא אם אמריקה תשתנה, או ישראל תשתנה, ובעיקר אם המציאות תשתנה. מה יחזיר את אהדת הצעירים הפרוגרסיבים לישראל? אפשר להשיב על השאלה הזאת, אבל התשובה תהיה גם מרגיזה, גם מצחיקה, וגם חסרת כל קשר למציאות: תהליך שלום תוסס, ועידות, חיבוקים, דיבורים על סיום הסכסוך, נאומים חגיגיים.
