ג׳ושוע אנגריסט נוסף השבוע לרשימת הישראלים שנעים להתהדר בהם. הוא לימד באוניברסיטה העברית, הוא דובר עברית, הוא גר כאן, יש לו אזרחות, יש לו חברים. והוא זוכה פרס נובל לכלכלה.
בויקיפדיה, תחת הערך ״ישראלים זוכי פרס נובל״ מיהר מישהו להוסיף אותו לרשימה. היא לא מאוד ארוכה, אבל למדינה צעירה ולא גדולה, בסך הכל רשימה משמחת. מככבים בה ש״י עגנון, זוכה פרס הספרות, עדה יונת, זוכת פרת הכימיה, מנחם בגין, שלום, דניאל כהנמן, כלכלה. זו בהחלט לא רשימה מייצגת של האוכלוסיה הישראלית. יש בה הרבה גברים, ורק אישה אחת. יש בה הרבה מבוגרים, ולא מעט שכבר הלכו לעולמם. יש בה גם הטייה משונה לקראת הסוף: שלושת הזוכים האחרונים הם ישראלים, אבל אף אחד מהם איננו בישראל. הם ישראל מכוח העובדה שפעם היו בישראל, ואם ירצו, אולי עוד ישובו אליה.
פתחו לכם חנות בשבת מול הבית – אתם בעד או נגד? בואו ושחקו את ראש.ת העיר
מהו ״ישראלי זוכה פרס נובל״? אפשר להתייחס לתואר הזה כאל עניין טכני. מי שיש לו אזרחות, הוא זוכה ישראלי. אפשר להתייחס אליו כאל עניין אקדמי, מי שמחקרו נערך בישראל הוא זוכה ישראלי. מחקרו של אנגריסט נערך רובו בארצות הברית. וזה לא מקרה – אנגריסט בא לישראל, ואז עזב אותה, וגם הסביר מדוע עזב אותה. משום שלדעתו, היא אינה מסבירת פנים מספיק לחוקרים כמותו. חוקרים מצטיינים בתחומים מבוקשים, שיש להם סיכוי לקבל פרס נובל. אין סיבה לטייח את העובדה הזאת, גם אם רוצים להמשיך ולהתגאות בהישגו היפה של אנגריסט. להפך, ראוי להבליט אותה ולדון במשמעותה. ויש לה משמעות.
בראיון לג׳רוזלם פוסט לפני חמש עשרה שנים בערך, אנגריסט הסביר שהיה ״עייף מהסיטואציה״ הישראלית. מהי אותה סיטואציה? זו שמחייבת שפרופסור לספרות, שרק מעטים מעוניינים בעבודתו החשובה, מרוויח משכורת זהה לזו של פרופסור לכלכלה או למדעי מחשב, שיש לו ולעבודתו ערך כלכלי גבוה הרבה יותר בשוק. ״אנשים מוכשרים שאולי היו רוצים לעבוד בישראל צריכים לשלם מחיר כלכלי גבוה מאוד. קשה לשמור כאן על אנשים עם מערכת מהסוג הזה״.
כמובן, אין הכרח להסכים עם העמדה של אנגריסט, גם אם הוא חכם, ויש לו נובל שמעיד על כך. אפשר לטעון שספרות חשובה בדיוק כמו כלכלה, ואולי יותר; אפשר לטעון ששיוויון בין פרופסורים הכרחי גם אם הם מלמדים מקצועות שערכם שונה; אפשר לטעון שאכן, לחיים בארץ יש מחיר, וציוני טוב צריך לשלם אותו; אפשר לטעון שאכן, בישראל מרוויחים פחות, אבל יש לה הרה יתרונות אחרים שמפצים על כך. מה שאי אפשר לעשות, זה להתעלם מהטענה של אנגריסט ולפתור אותה כלא חשובה. זו טענה חשובה, מהותית, שיש לה השלכות על ישראל. כאמור, שלושת הזוכים הישראלים האחרונים בנובל אינם גרים כאן. כך שייתכן שישראל איננה מייצרת תנאים אופטימליים למשיכת כוח האדם האיכותי ביותר להישאר בה ולעבוד בה.
יכול להיות שאין מנוס מהמציאות הזאת. ישראל איננה אמריקה, לא רוצה להיות אמריקה, וגם אם הייתה רוצה, איננה יכולה. אמריקה היא אימפריה גדולה, ישראל היא לא אימפריה. באמריקה תמיד יוכלו לשלם יותר. ישראל תמיד תפסיד כוח אדם – כמו שמפסידות מדינות רבות אחרות. אמריקה נבנית על פרופסורים זרים שבאים אליה להנות מיתרונותיה. אלא שהשאלה איננה האם ישראל יכולה להתחרות על כל אחת וכל אחד, השאלה היא עד כמה היא רוצה להתחרות על מי שאפשר להתחרות עליהם. ובמילים פשוטות: נכון, תמיד יהיה מי שיילך לכסף יותר גדול באמריקה, השאלה אם ישראל יכולה להתחרות על מי שהיה נשאר גם בשביל כסף קצת פחות גדול. מי יודע, אולי אנגריסט היה ישראלי כזה. אולי אם היו מכפילים את משכורתו, ולא משלשים אותה כפי שאפשר באמריקה, זה היה מספיק בכדי להשאיר אותו, ולהרגיש שהנובל שלו קצת יותר ישראלי.
השאלה הזאת היא בעצם שאלה על השיטה האקדמית של ישראל, ועל שיטת התגמול הנהוגה בה, ועל המחיר שישראל משלמת בגלל שיטת התגמול הנהוגה בה. היא עלתה לדיון קצרצר לפני זמן לא רב, כאשר הוחלט להכיר במרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטת רייכמן, מהלך שהיו לו כמה מתנגדים, חלקם בחריפות, חלקם מתוך מניע כלכלי. מנכ״ל משרד האוצר לשעבר, שמואל סלבין, שהצביע נגד ההכרה בבינתחומי, הביע חשש (בראיון לכלכליסט) מהחרפה קשה של התחרות על מרצים. “ברור שהם ייקחו את המרצים המבריקים ביותר. הם יבטיחו להם שכר כפול״. התוצאה תהיה “לחץ גדול מאוד להעלות את שכר המרצים״. הנה, טענה שראוי להתעכב עליה: ומה אם יהיה לחץ להעלות את שכר המרצים? סלבין יאמר שהעלאת שכר לכל כך הרבה מרצים תעלה הרבה כסף. אנגריסט מן הסתם היה משיב ״אז אל תעלו את השכר לכולם – רק למי שיש עליו תחרות״.
האם הדולר יירד מתחת 3 שקלים:
בעצם, אנגריסט הוא מומחה מתאים להשיב בדיוק על שאלות כאלה. חלק ניכר מהישגיו המקצועיים הם במחקר של מערכות חינוך. הוא עסק בשאלה כמה יותר צפוי להרוויח מי שלמד עוד שנה, הוא עסק בשאלות של אי שיוויון בהשכלה, של בתי ספר ציבוריים מול לא ציבוריים. בכמה מהניירות שכתב (עיינו כאן אם אתם חובבי ניירות אקדמיים) אפשר למצוא מידע רלבנטי למי שמבקש לפצח את השאלה הזאת. אבל בסופו של דבר, לא מדור בשאלה כלכלית. מדובר בשאלה של סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים, שהיא שאלה מעשית, אבל גם ערכית. מדובר בצורך למצוא איזון מתאים – וכל מדינה תמצא איזון קצת אחר – בין טיפוח מצויינות לבין שיוויון.
