התשובה היא ״מעט״. התשובה היא ״תלוי למה אתם מתכוונים כאשר אתם אומרים ׳בזה׳״. התשובה היא ״בדעאש? השתגעתם?״. התשובה היא ״לא קל לדעת, תומכי טרור בדרך כלל לא מכריזים על זה בקול רם״. התשובה היא ״קחו בחשבון שלבני אדם יש נטייה להערכת יתר של איום״. ויש עוד כמה תשובות. חשוב ללמוד אותן בזהירות, כי אלה ימים נפיצים ביחסים שבין יהודים לבין ערבים בישראל. חשוב ללמוד אותן בזהירות, כי הערכת חסר של האיום לא תניע את המערכות לפעולה הנחרצת הנדרשת, ולעומת זאת הערכת יתר של האיום תוביל לפעולות שרק ירחיבו מעגלים של תסכול ושל איבה.
איך אתם חיים? יש לנו שאלות על שינה, מגורים, כושר ושתייה. בואו להשתתף
מתי לאחרונה דירגתם את שר החוץ יאיר לפיד? אולי אחרי ועידת הנגב הגיע הזמן!
כמה נתונים בסיסיים: רוב הערבים בישראל סבורים שבעיית האלימות במגזר נובעת בראש ובראשונה מהזנחה ממסדית. ממשלת ישראל אשמה. ממשלת ישראל לדורותיה. היא – והמשטרה, שלא פועלת בנחישות מספקת להשלטת סדר, לאיסוף נשק, להרתעת פושעים. כאמור, זו עמדת הערבים. עמדת היהודים שונה. המכון למדיניות העם היהודי, שאוסף נתונים על השאלות האלה (בסיוע אתר המדד), מגלה פער עמוק בהערכת הסיבות לבעיה ועומק הבעיה. זה פער שכמובן יקשה על הממשלה לפתור את הבעיה. אם הציבור הערבי חושב שצריך עוד תקציבים לעיריות כדי שתהיה פחות אלימות – ולעומת זאת הציבור היהודי, קרי, רוב הציבור, חושב שצריך שינוי עומק בתרבות הערבית כדי לפתור את הבעיה – אז אנחנו בבעיה. הערבים יגידו: קודם תנו משאבים. היהודים יגידו: קודם שנו גישה. פתרון לא ייצא מזה.
ועוד נתונים: ברור שרוב גדול מעט, כמעט מוחלט, בציבור הערבי בישראל איננו מעוניין בהרמת ראש של ארגון קיצוני כמו דעא״ש. זה ארגון שאפילו חיזבאללה וחמאס חושבים שהוא קיצוני מדי. ארגון שמדינות ערביות נלחמות בו באגרסיביות. אתמול, במשדר המיוחד של כאן 11 לרגל ועידת הנגב, למדתי משני עמיתי, משה שטיינמץ וגל ברגר, שיותר חשודים כפעילי דאע״ש נתפסים מקרב ערביי ישראל מאשר מקרב ערביי הגדה ועזה. מדוע? ברגר נתן הסבר ססגוני לאופן שבו הרשות הפלשתינית מטפלת בחשודים בהשתייכות לדעא״ש, וזו דרך ש – איך נאמר – לא בהכרח מתאימה למדינת חוק וסדר כמו שישראל רוצה להיות (ולא תמיד מצליחה). ובמילים פשוטות: הסיכון בהשתייכות לדעא״ש אם אתה ישראלי קטן יותר מהסיכון בהשתייכות, או אפילו חשד קל להשתייכות עם דעא״ש, אם אתה מתגורר בישות ערבית כלשהי בטריטוריות השכנות.
אז דעא״ש לא. אין מקרב ערביי ישראל רבים שתומכים בארגון הזה. כמה מהם תומכים בארגונים, או פעולות אחרות שמדינת חוק לא יכולה לסבול? התשובה היא שקשה מאוד לדעת, כי זה לא מסוג הדברים שבני אדם נוטים לומר לחוקרים וסוקרים. דמיינו את השאלה: ״שלום גבירתי, אנחנו סוקרים מטעם אתר המדד ורצינו לשאול אם את תומכת בפעולות טרור, כן, לא או אין לי עמדה״. ברור שלא נקבל תשובה, ואם נקבל, היא תהיה תמיד לא. כך שכולנו מתבססים על הערכות והנחות. שואלים אישי ציבור ערבים, שואלים אנשים ברחוב, מתרשמים ממראה עיניים. כל זה בעייתי – כל זה סובייקטיבי. התוצאה היא, שרבים מאיתנו, אגב, ערבים ויהודים, לוקים בהערכת יתר של ״קיצוניות״ הצד השני. הרבה מאוד יהודים סבורים שהרבה מאוד מהערבים הם קיצונים (כמחצית סבורים כך, על פי נתוני המכון למדיניות העם היהודי מ-2018, ונתוני 2022 יפורסמו בקרוב). במקביל, גם הרבה מאוד ערבים סבורים שהרבה מאוד יהודים קיצונים (גם זה לא רחוק ממחצית).
כמובן, כשמישהי אומרת, או מישהו אומר משהו כמו ״רוב הערבים קיצונים״, או ״רוב היהודים קיצונים״, הם לא בהכרח מתכוונים לתמיכה בטרור, ובוודאי שלא להשתתפות פעילה בטרור. ובכל זאת, השאלה נותנת אינדיקציה למצב התודעתי של יהודים ושל ערבים, המביטים אלה באלה בחשדנות. אם נדמה לכם שרוב המגזר האחר הם קיצונים, יקל עליכם להניח שרבים מהם גם מזדהים, או תומכים בטרור, ויקל עליכם לקפוץ מזה למסקנות על הסיכוי לחיים משותפים של יהודים וערבים במדינת ישראל.
רוב הישראלים, יהודים וערבים, מבינים שחיים משותפים הם לא עניין של בחירה, הם עניין של כורח. כולנו חיים כאן, כולנו כנראה נמשיך לחיות כאן, לכולנו יהיה טוב יותר אם נמשיך לחיות כאן בהרמוניה, ולא מתוך מאבק מתמיד. כמעט שני שלישים מהיהודים אומרים ש״לכל הישראלים, יהודים וערבים, יש עתיד משותף״. זו הכרה במציאות, לא הרבה יותר מזה. אבל כמחצית מהיהודים גם אומרים שהם חשים ״קרבה מיוחדת״ לכל הישראלים, יהודים וערבים. וזו כבר אמירה שיש בה גם ממד רגשי, של הבנת הצורך בחיזוק הסולידריות של יהודים וערבים שגורלם ועתידם משותף.
האם זו אמירה המקובלת על דעת כולם? לא – ממש לא. היא מקובלת הרבה יותר במרכז-שמאל החילוני והרבה פחות במרכז-ימין המסורתי-דתי. ומותר להניח שהשותפות של רע״מ עם הקואליציה הנוכחית רק מחדדת את הפער הזה. כלומר, תהליך ההשתלבות הפוליטי של ערביי ישראל, שהוא מהאירועים המרתקים של השנה האחרונה, מקלה על חלק מהיהודים והערבים לקבל את דין השותפות, ומקשה על חלק אחר מהיהודים והערבים לקבל את דין השותפות. המציאות צועדת בשני נתיבים הפוכים.
