היסטוריה של מערכות בחירות היא כלי עבודה בעייתי. בעיקר בישראל, שבה בכל מערכת בחירות הזירה מתארגנת מחדש. ובכל זאת, לקראת השבוע האחרון של הבחירות, העיניים מתיישרות לימינה. זאת המפלגה שכולם חושבים עליה כאשר מדברים על ״משתה קולות״. זאת המפלגה שכולם מביטים אליה כדי לזהות את הרגע שבו המצביעים, בהמוניהם, נוטשים את בנט ועוברים לנתניהו. בסוף השבוע שעבר, נתניהו העלה לרשתות החברתיות שני סרטונים נגד בנט. אחר כך הופיע במסעדה ירושלמית. ״מי כאן מצביע לנפתלי בנט? מי שמצביע לבנט מצביע לרוטציה עם לפיד. בנט לא יכול להרכיב ממשלה בלי לפיד וגדעון”. הוא הלך לכנס עיתון בשבע. הוא בילה בהתנחלויות. נתניהו מגלה עניין מוגבר בחובשי הכיפות ומטרתו כפולה: לסייע לציונות הדתית ולקחת קולות מימינה.
למה דווקא ימינה? לנתניהו יש כמה סיבות. הראשונה – כי אפשר. השנייה – כי צריך. אפשר, או כך נתניהו לפחות מניח, כי חלק ניכר מתומכי בנט הם גם תומכי נתניהו. אם יבינו ששלטונו בסכנה, קרי, שלטון הימין בסכנה, יעדיפו אותו על פני יריבו הצעיר ממנו. צריך, או כך נתניהו לפחות סבור, משום שבנט לא התחייב לשבת איתו, וגם אם יישב איתו הוא ע/שה זאת במחיר גבוה מאוד. בנט עם פחות מנדטים הוא בנט במחיר מוזל. ראש הממשלה כבר התחייב שרוטציה לא תהיה אצלו. כך שהוא מאותת שאיננו חושש מפני מעבר שלו למחנה היריב. שהוא מוכן לקחת סיכון שבנט יעדיף רוטציה עם אחרים על פני ממשלת ימין מלא עם נתניהו. למי הוא מאותת? לבוחרים. שימו לב: בנט עלול להעדיף רוטציה עם לפיד וסער. בואו אלי והבטיחו את ישראל מפני אסון כזה.
על מה מתבססת ההנחה שנתניהו יכול לקחת לבנט מנדטים? קודם כל על הניסיון. זה כבר קרה. בבחירות הראשונות נתניהו הבקיע שער עצמי ולקח לבנט קצת יותר מדי קולות. זה הוריד אותו ואת הימין החדש מתחת לאחוז החסימה, וקלקל לנתניהו את היכולת להרכיב ממשלה. אבל נחרט בזיכרון. כי הסקרים לפני נתנו לבנט בסביבות חמישה מנדטים, וביום שאחרי היו לו אפס. גם בשני הסיבובים הבאים המפלגות של בנט קיבלו בסקרים האחרונים קצת יותר מאשר במציאות. אבל הפער לא היה עד כדי כך גדול. טעות ממוצעת של 1.4 מנדטים. טעות משמעותית, אבל פחות משמעותית מהטעות הממוצעת לטובת מרצ (1.5).
נותר שבוע!!! אם עוד לא הצטרפתם לתחרות תחזית הבחירות של המדד וכאן חדשות? זה הזמן
בקיצור, לבנט יש בוחרים שדואגים לנתניהו. לבנט יש גם היסטוריה קצרה ואכזרית של אובדן מנדטים. ומצד שני, להניח כמובן מאליו שמה שהיה הוא שיהיה עלול להיות מסוכן (לנתניהו). יש לזה כמה סיבות. האחת – נתניהו כבר נכשל שלוש פעמים בהקמת ממשלה. כך שההבטחה שהפעם יצליח לעשות זאת, אם רק יקבל עוד כמה קולות, נשמעת פחות משכנעת. השנייה – בנט קיבל הרבה אשראי על התנהלותו ומיקודו בתקופת הקורונה (למרות שהחיסונים עזרו לנתניהו למחוק בהדרגה את זכרונות החרפה מההתנהלות הממשלתית מימי הסגרים). השלישית – יש עייפות כללית מנתניהו. היא ניכרת בסקרים לכל רוחב החזית. רוב הבוחרים לא רוצים בו כראש ממשלה. גם רוב בוחרי בנט לא רוצים בו כראש ממשלה. הם רוצים את בנט.
זה למעשה ההבדל העיקרי: אם בפעמים הקודמות בוחריו של בנט הצביעו עבורו כדי שיישב לצד נתניהו, הפעם רבים מהם, ולמעשה רובם, מצביעים עבורו כדי שיהיה ראש הממשלה. כשליש מהם רוצים שנתניהו יישאר על הכסא (ואלה הבוחרים שעלולים לברוח), אבל עוד שליש, שמוכנים לקבל את נתניהו, מעדיפים את בנט, ועוד שליש פשוט לא רוצים את נתניהו. מעדיפים שילך.
בהתאם, גם הנתונים שיש בידינו על שיעור בוחרי בנט שעשויים לעבור לנתניהו. כמובן, אלה נתונים בעייתיים, במובן זה שהם בוחנים מה אנשים יעשו בעתיד לא ידוע ובנסיבות לא ידועות. ובכל זאת שווה לעיין בהם. יש בידינו שני סטים של מספרים, אחד מסקרי המדד וכאן חדשות, והשני מניתוח נתונים נפרד של המדד. משניהם ניכר ששיעורם של מי שעשויים – או עלולים, תלוי בנקודת המבט – לעבור לליכוד הוא בין עשרה לבין עשרים אחוזים מבוחרי ימינה. לא מעט, אבל גם לא מבשר על התרסקות. למעשה, מכיוון שהממוצע המשוקלל של ימינה בסקרים מתקרב ל-12 מנדטים, אנחנו מדברים על בערך מנדט וחצי שהליכוד עשוי לקחת מימינה. שזה מה שנלקח ממנה גם בשני הסיבובים הקודמים. לא מעט – גם לא המון. הוסיפו לזה שהפעם יש גם לבנט ממי לשתות (גדעון סער, ותקווה חדשה הנשחקת במהירות). הוסיפו לזה שנתניהו בכל זאת צריך להיזהר ולא להגזים, שמא יוביל את בנט במו ידיו לקואליציה אחרת. והנה מסקנה, קצת מסוכנת בשלב כל כך מאוחר, אבל ניקח סיכון קטן: נתניהו אולי ישתה, אבל את צימאונו לא ירווה. לא על חשבון בנט.
