האם שמחה רוטמן עיין בתורתו של זוכה פרס נובל לכלכלה, ריצ’רד ת’יילר? ייתכן שעשה זאת. רוטמן, כך אפשר להתרשם, הוא פוליטיקאי שאוגר מידע, כדי לעשות בו שימוש עתידי לטובת מטרותיו האידיאולוגיות. אם להיות הוגנים, כמותו נוהגים פוליטיקאים רבים, שלא לדבר על אלה שאין להם כוח לאגור מידע, ופשוט ממציאים אותו (או שואבים אותו משידורי ערוץ 14, שזה די דומה).
חוקה, נישואים, נסיגה, מלחמה: בואו לדרג 25 החלטות חשובות בתולדות מדינת ישראל
ת׳יילר הוכיח שבני אדם מחשבים הנחה או חסכון בעסקה כנגזרת של העסקה המלאה. זה אומר שהם יטרחו – נניח לנסוע לחנות במרחק של עשר דקות נסיעה – כדי לחסוך חמישים שקלים בעסקה של מאה שקלים. אבל הם לא יסעו את אותן עשר דקות – נניח לסוכנות נדל״ן אחרת – כדי לחסוך אלפיים שקלים בעסקה של חמישה מיליון שקלים. בני אדם לא אומרים לעצמם ״זה רק חמישים שקל״, או ״זה אלפיים שקל!״. הם אומרים לעצמם, ״חמישים ממאה זה פער גדול מאוד״. הם אומרים לעצמם ״אלפיים מחמישה מיליון זה הבדל קטן מאוד״.
הביטו בעסקה שהציע רוטמן לעמיתיו הישראלים בראשון בערב, ושוב שאלו את עצמכם אם קרא את ת׳יילר. כי ברור שאם קרא – לא למד. הממשלה מקדמת עסקה גדולה. עסקה של חמישה מיליון. היא כוללת רפורמה משפטית מקיפה, ועוד שלל חוקים מהגורן ומהיקב, חמץ, דרעי, נבצרות ועוד כיד הדמיון הטובה. ישבו חכמי המפלגות והגו תוכנית שאמורה לרכך את המכה. זו ההנחה שהם מציעים למתנגדי הרפורמה. במקום להעביר הכל עכשיו, חלק יידחה. במקום שהקואליציה תבחר את כל השופטים, היא תבחר, בשלב ראשון, רק שניים.
רוטמן מן הסתם מביט בהצעה ואומר לעצמו: זו חתיכת פשרה. עובדה – ח״כ טלי גוטליב מתנגדת לה במלוא המרץ הגוטליבי. ת׳יילר, אם מישהו היה נועץ בו, היה מן הסתם מביט בפשרה ואומר: זו פשרה טובה אם העסקה קטנה, אבל מתוך עסקה גדולה, זו פשרה כמעט בלתי מורגשת.
מכיוון שכך, היא לא תבלום את ההפגנות, ולא תחזיר לשירות את המילואימניקים. אם כבר, הממשלה עושה לעצמה שירות רע. ברגע שתעביר את החוק האחד שהחליטה להעביר כבר לפני פסח, היא תאפשר למתנגדים לומר ״הנה, זה עבר, ועכשיו אפשר להשתגע״. בעצם, תקבל על חוק אחד את אותה תגובה שהייתה סופגת על עשרה חוקים. אז למה היא נוהגת כך? אולי מתוך אופטימיות מנותקת. תשאלו: איך זה יכול להיות, הם לא רואים מה קורה ברחוב? התשובה היא כן ולא. התשובה היא שהפסיכולוגיה של בני אדם, והיכולת שלהם להדחיק מציאות, היא תופעה מרתקת ומשונה. אתם רואים דבר אחד, הם רואים דבר אחר, ולהפך. העמדה האידיאולוגית משפיעה על קריאת המציאות.
אפשר לזהות את התופעה הזאת בסקר האחרון של המדד על הרפורמה המשפטית, שערכתי עם עמיתי פרופ׳ קמיל פוקס ונוח סלפקוב. בין השאר, ביקשנו מהנשאלים להתחלק לשתי קבוצות. כלומר, שאלנו שאלה שעל פיה חילקנו אותם לשתי קבוצות. אלה שלפני הבחירות היו בעד רפורמה משפטית, ואלה שלפני הבחירות היו נגד רפורמה משפטית. אחר כך שאלנו את כולם כמה הם מוטרדים מ״המצב החברתי, הפוליטי והמשפטי שנוצר כעת בישראל״. לכאורה, גם תומכים וגם מתנגדים לרפורמה אמורים להיות מוטרדים בערך באותה מידה. ההפגנות משפיעות על כולם, הדיבורים על מרי אזרחי מסכנים את כולם, הפוטנציאל לפגיעה כלכלית מאיים על כולם. ובכל זאת, יש פער גדול ברמת הדאגה מהמצב. מתנגדי הרפורמה מאוד מוטרדים. תומכי הרפורמה מוטרדים במידה. הם מוטרדים מספיק כדי להציע איזה גזר קטן, בדמותה של פשרת רוטמן, אבל כנראה שלא הרבה יותר מזה.
זו מציאות מטרידה (לפחות בעיני), משום שיש בה כדי ללמד על המהלכים הבאים. אם תומכי הרפורמה עוד לא הגיעו לרמת הדאגה שתגרום להם להתפשר קצת יותר מפשרת רוטמן, למתנגדי האופוזיציה לא נותרה ברירה אלא לנקוט בצעדים נוספים, שיעלו את מפלס הדאגה בצד השני. מה צעדים כאלה יכולים להיות? נדמה שזה די ברור: הם יכולים להיות רק מעשים פוגעניים. הם יכולים להיות רק דברים כמו החלטה של טייסים לא להמריא, או החלטה של משקיעים למשוך השקעות, או החלטה של מפגינים לחסום כבישים לפרקי זמן ארוכים, או החלטה של מעסיקים להשבית, או החלטה של מורים לשבות, ועוד ועוד. ראש הממשלה יוכל לגעור בראשי המערכות על טיפולם הרופס בבעיות משמעת – אבל אלא אם התנתק באופן מוחלט מהמציאות הוא בוודאי מבין היטב שאת הבעיה שהוא וחבריו יצרו אף אחד מלבדם לא יוכל לפתור. דרך טובה להתחיל: אולי להיות קצת יותר מוטרדים.
