רגש אחד מחבר את גזירת ההפרדה במעיינות, שטרם יצאה לפועל, ואת שרשרת התקריות בתחבורה הציבורית, המעידות על כך שגם הממשלה שהבטיחה משילות מתקשה לקיים. כל כל נהג אוטובוס מלך, כל נוסע נסיך. והנסיכות מתבקשות להתלבש בהתאם. ולשבת מאחור.
רגש אחד מחבר את המעיינות ואת האוטובוסים, וזה לא כעס (מובן), וזו לא מבוכה (מתבקשת). הרגש הוא חרדה. וכל מי שמציעים בנעימות מתוקה להצטייד בקצת ״התחשבות״, כלומר, לתת לדתיים כמה שעות של הפרדה, כי גם הם אזרחים, וגם להם מגיע, וכל מי שמייעצים ביעילות להצטייד בקצת ״פרגמטיות״, כי למה לריב אם אפשר אוטובוס כזה ואוטובוס כזה – כל אלה מתעלמים מהפיל שבחדר. הם מתעלמים מהחרדה.
יש חרדות שצריך לכבוש. חרדות שאין להן בסיס. יש חרדות עם סיבה מוצדקת, ולזו יש סיבה מוצדקת. הסיבה – דמוגרפיה. וכל עיסוק בשאלות שנוגעות לאתגר החרדי של מדינת ישראל מוכרח להידרש אליה, בראייה כוללת, מקיפה. לפני כמה ימים כתבתי כאן על חוק הגיוס. זה סוף צבא העם, כתבתי. למה סוף? בגלל הדמוגרפיה. אם אפשר היה לדעת מראש שהציבור החרדי יישאר קטן יחסית, נאמר, עשירית מכלל יהודי ישראל, הפטור מצה״ל עדיין היה מרגיז, ועדיין היה לא מוסרי, אבל הוא לא היה מסכן בהכרח את מודל צבא העם. הסיכון נובע מהשילוב של שני מרכיבים – האחד, הפטור, השני, הדמוגרפיה. זה לא פטור וגמרנו, זה פטור במגמת תנועה. השנה עשרה אחוז (כבר יותר), אחר כך חמישה עשר, ואז עשרים, וכן הלאה.
את אותה משוואה יש להכיל על שאלת ההפרדה במעיינות ובאוטובוסים. משוואה קלה לפתרון. משוואה בלי נעלמים. צפו לעתיד, וישראל של מחר גלויה לפניכם כבר היום: אם החרדים, או החרד״לים, רוצים הפרדה במעיינות כשהם המיעוט הקטן, אין סיבה להניח שיוותרו עליה כשיהיו המיעוט הגדול. למעשה, יש להניח דבר הפוך: אם כמיעוט קטן הם רוצים כמה שעות, כמיעוט גדול ירצו כמה ימים. נניח שיהיו שלושים אחוז מהאוכלוסיה (תחזית הלמ״ס ל-2064), מן הסתם ירצו שליש. יומיים-שלושה בשבוע. וגם שליש מהאוטובוסים בהפרדה. או כל הקווים במסלול אחד, ואף קו במסלול אחר. כך או כך, העתיד גלוי. זה יהיה עתיד שבו יהיו בישראל הרבה יותר מרחבים שבהם נהוגה הפרדה. זה יהיה עתיד שבו יהיו בישראל הרבה יותר מרחבים שבהם הנשים יתבקשו להתיישב מאחור.
אתם יותר מאמינים בא-לוהים מפעם או פחות מאמינים בא-לוהים מפעם? בואו להשיב על סקר האמונה הגדול
וכמובן, אפשר לומר שזו דרך העולם הצודקת. אם ישראל תשנה את הרכבה, אפשר לצפות שגם המרחב הציבורי שלה ישנה את אופיו. החרדים והחרד״לים אינם אורחים, עוברי אורח, הם אזרחים כמו כולם, שווי מעמד וזכויות. מותר להם לנסות להשפיע על דמותו של המרחב הציבורי. מותר להם לתבוע בו חלק שיותאם למסגרת הנכונה בעיניהם. אכן, בדיוק בגלל זה מורגשת חרדה. בגלל הידיעה שהתהליך המתנהל כרגע הוא אות לבאות. בגלל ההכרה בכך שמה שקטן עכשיו יגדל אחר כך. בגלל ההבנה שלא נותר עוד זמן רב למהלך של בלימה – וגם שלא ברור איך בדיוק אמור להתנהל מהלך של בלימה. את ההפרדה במעיינות אולי עוד אפשר לעצור בכנסת, אבל עד מתי ישמר הרוב שיכול לעצור אותו? ההפרדה באוטובוסים אינה חוקית בהסדר החל עכשיו, אבל חוקים אפשר לשנות, וכל מה שנדרש לכך הוא עוד כמה מנדטים, ועוד כמה. וזה בדיוק מה שחוזה הדמוגרפיה לישראל.
חרדת המעיינות וחרדת האוטובוסים, וכל שאר החרדות, הן ההסבר האמיתי לחלק ניכר ממה שמתחולל כעת בישראל. הן ההסבר לרופאים שמתלבטים אם יש טעם לגדל כאן את ילדיהם. הן ההסבר לאנשי המילואים שמתייסרים בשאלת ההתנדבות. הן ההסבר לשלל היוזמות – חלקן באמת מופרכות – לחלוקת הארץ בין יהודים ליהודים. ותמונת הראי של החרדות האלה: דרכה הנצחנית של קואליציית הרוב, שעל הקריאה ״דמוקרטיה״ משיבה בקריאה ״דמוגרפיה״. דרכה של קבוצה שריח הכוח מסחרר אותה, מתוך הנחה שהעתיד בידיה.
זו גם הסיבה שכל כך קשה לצאת מהמשבר שישראל נקלעה אליו. לצאת לאן? להמתנה שהילודה תעשה את שלה? להמתנה עד שיהיה רוב קצת יותר גדול שיוכל לממש את רצונו בלי התנגדות ממשית?
לקואליציה אין סבלנות לחכות לזה. למה שתחכה? היא ממילא מצפה לניצחון, אז מדוע שהיריב לא ייכנע ויאפשר למה שאמור לקרות פשוט לקרות?
האופוזיציה לא רוצה לוותר משום שהקרב שלה מרגיש כמו קרב מאסף. או שתנצח עכשיו, ונצחון פירושו שינוי של כללי המשחק באופן שינטרל, לפחות חלקית, את ההשפעה המתחזקת של הדמוגרפיה, או שתאלץ להשלים עם הפסד. לא הפסד בקרב על חוק כזה, או על תקנה אחרת, על גזירה כזאת, או על אפליה אחרת. היא תאלץ להשלים עם הפסד במערכה. היא תאלץ להכיר בכך שישראל עומדת להשתנות ללא הכר, וללבוש בגדי נסיכים חדשים (צנועים), ובגדי נסיכות חדשות (צנועות), ובגדי כללים חברתיים חדשים.
