שתי הערות על כלכלה ופוליטיקה. נשתדל בקיצור.
רפורמה למעמד הביניים
כך נראה כישלון. כך בדיוק. הביטו בגרף. לפני שבוע הוצגה תוכנית כלכלית חדשה, מענה זריז לגל גואה של נרגנות על עליית המחירים. ראש הממשלה, שר האוצר ושרת הכלכלה הטריחו את עצמם לישיבות ארוכות, ואת הציבור למסיבת עיתונאים כאילו-דרמטית של שמונה בערב. בשידור חי הוצגו צעדים לבלימת עליית המחירים. המציגים טענו שהצעדים תוכננו להתבצע ממילא. שדובר עליהם מראש. זה לא הרושם שנוצר. הרושם היה של תגובת לחץ להתפתחות חברתית-פוליטית. זה לא בהכרח רע: הממשלה אמורה להגיב להלכי רוח בציבור. היא אמורה להגיב באופן שגם ישפר את מצבה של המדינה וגם ירגיע את הציבור. האם הצליחה בזה בשבוע שעבר? נדמה שלפחות חצי תשובה אפשר לתת.
האם לדעתכם התוכנית הכלכלית החדשה של בנט וליברמן תשפר את מצבכם? הקליקו ובואו וספרו לנו
איפה הייתם מעדיפים לגור: פנטהאוז, בית עם גינה, עם בריכה, דירת גן? בואו וספרו לנו איך אתם חיים
בעניין הכלכלה, עוד קשה לדעת. חלק מהצעדים שנעשו אכן מתבקשים. מה תהיה השפעתם רק הזמן יגיד. בעניין הפוליטיקה קל יותר לענות. כבר שבועיים שהמדד והתוכנית משחקי הכיס מציגים לצופים שאלון, כדי להבין את גל ההתייקרויות, השפעתו, היקפו, והתחושות שהוא מעורר. כשהוצגה תוכנית כלכלית, הוספנו שאלה גם עליה. שאלה פשוטה: האם להבנתכם התוכנית תשנה את מצבכם לטובה? באופן רגיל, היינו ממתינים עם פרסום התשובה, כי מספר המשיבים לא גבוה עד כה. אבל כאשר בחנו את התשובות שהתקבלו בפירוט התברר שאין הרבה מה לחכות. הנתונים כל כך מובהקים שכבר לא ישתנו. אולי באחוז או שלושה לכאן או לשם, אבל האחוז או שלושה לא באמת חשובים. הציבור כבר יודע מה דעתו: רובו המוחלט לא השתכנע שהתוכנית תשפיע עליו.
חשוב להדגיש: זה הציבור כולו. כלומר, במקרה הזה לא נמצאו פערים גדולים במיוחד בין תומכי הממשלה ובין מתנגדי הממשלה. זה לא שבוחרי ליכוד חושבים שהתוכנית תפגע בהם ותומכי יש עתיד חושבים שהתוכנית תסייע להם. אלה כמו אלה אדישים למדי לאפשרות שהתוכנית תשנה את מצבם. רק בשוליים אפשר להבחין בקבוצה קטנה של מי שבכל זאת מניחים שהתוכנית תשנה משהו. זו בעיקר קבוצה של מצביעים תומכי קואליציה. אולי בגלל שהקדישו לתוכנית קצת יותר תשומת לב, יש יותר מהם שאומרים שתשפר את מצבם, ויש יותר מהם שאומרים שתרע את מצבם. וכאמור, אלה לא אחוזים סופיים. אבל זו בהחלט מסקנה כללית סופית.
זה אומר שהממשלה נכשלה. בנט וליברמן נכשלו. אם רצו לזרוק לציבור כמה רפורמות מהירות, ובכך לשנות את דעתו על מצב המשק והכלכלה, לא הצליחו בזה. הציבור מגיב באדישות. הציבור מניח שהצעדים שננקטו לא ישנו את מצבו. אולי צעדים נוספים יביאו לשינוי. אולי לא צריך שינוי – רק שינוי בסדר היום של התקשורת. בשבוע שעבר עליות המחירים כיכבו בכותרות, והעלו את המודעות הציבורית, השבוע, באדיבותו של נשיא רוסיה, התייקרויות אאוט, אוקראינה אין.
רפורמה לעבודת החרדים
הממשלה המכהנת מספקת הזדמנות נדירה לשינוי דפוס היחסים בין המדינה לבין המגזר החרדי. אביגדור ליברמן, שלקח לעצמו את המשרד החשוב ביותר והמשפיע ביותר על דפוס היחסים הזה, נושא על גבו היסטוריה ארוכה ומורכבת של יחסים עם ההנהגה החרדית, מידידות ושיתוף פעולה, ועד לקרע ומלחמת תרבות ותקציב. כשר אוצר, ברור שהחליט להתמקד בפעולות שפוגעות בהרגלים של המגזר החרדי. החרדים אומרים שמניעיו אינם כשרים. הם טוענים שהוא שונא אותם. אני מניח שהם טועים, אבל גם אם אינם טועים זה לא בהכרח חשוב. מניעיו של שר האוצר הם דבר אחד – פעולותיו הן דבר אחר. אם המניעים לא כשרים והמעשים לא כשרים, צריך לגנות אותם. אם המניעים כשרים והמעשים לא כשרים, צריך להצטער עליהם. אבל אם המניעים לא כשרים והמעשים מועילים, ראוי לברך עליהם. מבחנו החשוב של שר האוצר איננו מבחן של כוונות אלא של פעולות ותוצאות. יאיר לפיד ומשה כחלון היו שרי אוצר שכוונותיהם טובות ופעולותיהם לא תמיד מועילות. השאלה אם ליברמן שונא חרדים, או עויין אותם, או מביט בהם בעין עקומה, לא כל כך חשובה. הרבה יותר חשובה המדיניות שהוא מקדם.
נדמה שהחליט לעשות שני דברים עיקריים: בצד המקל, לאלץ אותם לצאת לעבוד. בצד הגזר, לא להתעכב על עניינים סמליים שיכניסו אותו למלחמת תרבות. ליברמן נראה כמי שמוכן לוותר, לפחות בינתיים, על גיוס לצה״ל – כדי שהחרדים יצאו לעבוד. ליברמן נראה כמי שמוכן להמשיך לממן לימודי תורה של חרדים – אם יצאו במקביל לעבוד. זה הופך כמה פרטים מתוכניתו למקוממים: מדוע שאברך יקבל סכום זהה אם ילמד עשרים שעות או ארבעים שעות? ליברמן בוחר בגישה עניינית: שווה לו לשלם קצת יותר לכל שעת לימוד, כדי לייצר סיבה חזקה להעמיד מולה גם שעת עבודה.
האם תכניתו, שהוצגה בקבינט הכלכלי, תעלה יפה? על זה אפשר לומר שני דברים, שלמדנו מהניסיון.
האחד – חרדים הם כשאר בני האדם. הם לא חסינים לגזרים ומקלות. מנהיגיהם אמנם מנסים לשכנע את שאר הציבור שאיתם שום דבר לא יעזור. גם אם יצטרכו לסבול חרפת רעב לא ישנו את דרכיהם. זו רטוריקה ריקה. נכון שלחרדים יש לכידות גבוהה, ואידיאולוגיה חזקה, ומוכנות להקרבה כדי לשמור על אורח חייהם. אבל גם לאלה יש גבול, וגם אלה עומדים למבחן מעשי יומיומי של כל משפחה. העובדה המוכרת היא, שכאשר ירדו ההקצאות לילדים, ירד מספר הילדים. גם אצל החרדים.
הדבר השני הוא שדרוש זמן. את ההרגלים של החברה החרדית אי אפשר לשנות ביומיים או בשנתיים. תגובתם הראשונה של קהילות חרדיות לגזרות ליברמן תהיה המתנה. עד שהפריץ יפסיד בבחירות (או, כלשון הבדיחה המוכרת, שהכלב ימות). אם הממשלה תתפרק בעוד חצי שנה או שנה, ספק אם תספיק לעגן את השינוי הנדרש כך שיהיה בלתי הפיך. אם תחזיק מעמד עוד לשלוש שנים, אולי תצליח לשנות משהו. אם אחריה תיבחר עוד ממשלה, שגם היא בה לא יהיה לנציגי החרדים מעמד של וטו, ייתכן שינוי אמיתי. שינוי כזה, למעשה, מותנה בהרגלה של דור חדש לתנאים שלא ירצה לגלגל לאחור. אם אלפיים חרדים ייצאו לעבוד בעקבות השינוי שמחולל שר האוצר, אפשר יהיה להתעלם מהם, או לנסות להחזיר אותם לישיבות. אם מאתיים אלף יצאו לעבוד, ויעשו זאת זמן ארוך מספיק בכדי להתרגל, ולהחליט שכך טוב להם, להנהגה החרדית כבר לא תהיה יכולת לשכנע אותם לוותר על סגנון החיים החדש שהורגלו אליו.
