יש לרובנו הרגל מגונה, לעסוק בפוליטיקה גם כשאין הרבה פוליטיקה. זה הרגל שקצת החריף אחרי כמה שנים של מערכות בחירות רצופות, אבל קיים גם בלי קשר אליהן. פוליטיקה היא כמו מזג האוויר. אם אין על מה לדבר, אפשר לדבר עליה. למלא מרווחים של זמן בשמועות, ניתוחים וספקולציות. השבוע סייע בכך יולי אדלשטיין. מי שהיה שר הבריאות בעיצומה של הקורונה. מי שהיה יושב ראש כנסת בעיצומם של משברי הבחירות. מי שיש לו הרבה זכויות, והרבה שנים בזירה הציבורית, ורוצה לרשת את בנימין נתניהו בחייו. כלומר – לא לחכות שנתניהו יפנה ואז להתמודד. הוא רוצה להתמודד מול נתניהו. להביא להדחה שלו.
פתחו לכם קיוסק בשבת מול בית הכנסת, מה תעשו? בואו ושחקו את ראש.ת העיר
מה התחשיב שעשה אדלשטיין בדרך להודעה על התמודדות קשה לדעת בוודאות. הוא בלי ספק עשב חישוב כלשהו. אולי החליט שעליו להציב את עצמו בעמדת זינוק מוקדמת, משום שהוא בפיגור אחר מתחרים חזקים אחרים, כמו ניר ברקת וישראל כץ. אולי זה מהלך שתכליתו הסופית חבירה למועמד אחר, תמורת מעמד בכיר בחצרו. אולי הסכים להיות מי ששוכב על הגדר כדי להציל את הליכוד, כי פשוט צריך, ובאין אמיצים אחרים החליט להיות אמיץ. אולי המהלך קשור איכשהו למרוץ של רעייתו, אירנה נבזלין, לראשות הסוכנות (קשה להניח שהמרוץ שלה לא נלקח בחשבון כאשר אדלשטיין קיבל החלטה להודיע על המרוץ שלו). כך או כך, הנימוק המרכזי שאדלשטיין מציג לבוחרי הליכוד פשוט: עם נתניהו, לא תהיה קואליציה – איתי, תהיה קואליציה.
זה נימוק מעניין, שכלתני. נימוק שפונה לראש ולא לרגש. לא נמאס מנתניהו, לא נתניהו לא טוב, לא נתניהו הורס את הליכוד, או את המדינה. זה לא נימוק נגד נתניהו, זה נימוק בעד שלטון. כמעט אומר: אם נתניהו היה יכול בוודאי שהוא הראוי ביותר, אבל מכיוון שאיננו יכול אני אחליף אותו. העיתוי, יש לחזור ולומר, לא לגמרי ברור. שלושה סקרים שפורסמו בשבוע האחרון מבהירים שהליכוד איננו מאבד מנדטים, הוא צובר מנדטים. קרי, הבוחרים לא סבורים שהליכוד אבוד, ואין טעם לתמוך בו – הבוחרים נראים כמי שחוזרים לליכוד. בממוצע הסקרים המשוקלל של אתר המדד הליכוד עומד על יותר מ-34 מושבים אם הבחירות היו נערכות היום, לעומת 30 שיש לו בכנסת. זו עלייה מרשימה.
לא פחות חשוב – נתניהו עצמו לא מאבד גובה. לא בקרב בוחרי הליכוד ולא בקרב בוחרי הגוש. הוא לא נתפס כמי שנכשל בתפקידו החדש כיו״ר אופוזיציה, אלא זוכה לאמון רב בתפקידו החדש כיו״׳ר אופוזיציה. אמון מהסוג שיקשה על אדלשטיין, או כל מועמד אחר, לאתגר את ראש הממשלה לשעבר בצורה אפקטיבית. הנה מספרים שיוכיחו את הטענה הזאת: המדד מנהל מעקב רצוף, מתמשך, אחר רמת האמון בשרי הממשלה, וגם בראש האופוזיציה (אנחנו כמובן מזמינים את כולן.ם להקליק ולדרג). האמון בנתניהו איננו גבוה. נכון להבוקר, ציונו 4.26 מתוך 10. כמובן, זה הציון שהוא מקבל מכלל הציבור. אלא שכלל הציבור איננו קובע כשמדובר במועמד הליכוד לראשות הממשלה. את מועמד הליכוד בוחרים מצביעי הליכוד, וכאשר בוחנים מה מצבו של נתניהו בחלוקה לפי הצבעה, מגלים שמצבו לא רק טוב – הוא מצויין. בקרב בוחרי ליכוד, וגם בקרב בוחרי ובבוחרות שאר שותפות ה״בלוק״ של נתניהו, ראש האופוזיציה זוכה לאמון גבוה מאוד. 8.5 ממצביעי הליכוד. 8.2 ממצביעי ש״ס. 7.7 ממצביעי יהדות התורה והציונות הדתית.
כך לא נראה מנהיג שאיבד את המחנה שלו. כך נראה מנהיג שבשלב זה מצליח לשמור על המחנה שלו. כמובן, זה לא אומר שנתניהו לא יאבד את המחנה בעתיד. אולי לבוחרים עוד לא נפל האסימון. אולי עוד לא הבינו שהממשלה מחזיקה מעמד. אולי הם עוד סבורים שאוטוטו הסיוט שלהם נגמר ונתניהו חוזר – וכאשר יבינו שזה לא המצב (בהנחה שזה לא המצב) יחלו בתהליך של התנתקות רגשית מנתניהו. בעתיד, הכל יכול להיות. אבל בהווה, המצב ברור למדי. נתניהו פופולרי בקרב בוחרי הגוש שלו. אדלשטיין קורא תיגר על מתאגרף במשקל כבד שעוד עומד על הרגליים, ולא מראה סימני עייפות. זה יכול להיות מסוכן. ומכיוון שגם הוא בטח מבין את זה, חוזרת השאלה למה בכלל ולמה עכשיו וזוקפת את ראשה. די בטוח שיש לה תשובה טובה. די בטוח שאנחנו לא יודעים בדיוק מה היא.
