כמעט חמש שנים חלפו מאז שיצאתי לחקור, למשך כמה חודשים, את מעמדה של ירושלים בעם יהודי. מה השתנה מאז? אפשר לומר: שום דבר. העיר נעה על אותה מסילה לעבר עתיד ידוע מראש. אפשר לומר: הכל השתנה. חמש שנים של תנועה קדימה כבר יצרו מציאות חדשה, מורכבת עוד יותר מכפי שהייתה לפני חמש שנים. מהי המציאות הזאת? עזבו לשתי דקות את ההתפרעויות והקשיים של הימים האחרונים. אלה עניינים נקודתיים. עיקר ההתפתחות היא של מציאות דמוגרפית. בלי רגשות, רק עובדות. הן הוצגו בשבוע שעבר על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות. אפשר לשמוח בהן ואפשר להתעצב עליהן. אפשר גם להיות אדיש להן. דבר אחד אין טעם לעשות: להתווכח עליהן. ואני מדגיש את הטענה הזאת מסיבה פשוטה. כאשר הצגתי כמה מהן ביום שישי (בטור במעריב) היו מי שמיהרו להתווכח, או להתרגז. לקראת הסוף אחזור למתרגזים.
מי יחליף את הנשיא ריבלין? את מי הייתם רוצים כנשיא או נשיאת המדינה? – בואו והצביעו!
בואו לחזות את הקואליציה הבאה. זה עוד לא נגמר, זה לא קל, אבל תוכלו לעשות זאת כאן
אבל נתחיל בעובדות. חלקו את כל אוכלוסיית ירושלים לתשעה חלקים. כך הכי נוח להבין, באופן קצת גס, את המציאות שנוצרת בה. מכלל תושבי ירושלים, שלוש תשיעיות הם ערבים. מכלל תושבי ירושלים שתי תשיעיות הם חרדים. ועוד שתי תשיעיות הם דתיים. שתי תשיעיות הם חילונים. ועוד עובדות: ירושלים נמצאת באשכול 3 בכל מה שנוגע לאפיון החברתי-כלכלי. זה אומר שמבין הערים הגדולות בישראל, היא המדורגת במקום הנמוך ביותר. ממה זה נובע? שוב עובדות: ״בעיקר ממשקלן הגבוה יחסית של האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית בעיר״. הציטוט מהמחקר. יש גם מפות של העיר. ניכר בהן כי שש תשיעיות מאוכלוסיית העיר הם תושבים שמתגוררים באזורים של מעמד חברתי-כלכלי נמוך. קצת יותר מרבע מהתושבים (28%) גרים באיזור של מעמד בינוני. ויש גם מעמד גבוה. אי אפשר לספור אותו בתשיעיות. הוא בערך מחצית התשיעית. שישה מכל מאה תושבים (6%).
זו לא אמירה ערכית, ולא טענה מוסרית. אלה העובדות. עכשיו צריך לנסות לפענח מהן משמעות. ביום שישי כתבתי שמשמעותן הדמוגרפית המסתברת היא המשך עזיבה של העיר של אוכלוסייה חזקה. עכשיו נפרט. ירושלים גדלה. עיקר הגדילה בא מריבוי לידות. אתם יודעים של מי. הריבוי הטבעי בירושלים גבוה בהרבה מזה של ערים גדולות אחרות. לעומת זאת, ההגירה שלילית. יש יותר עוזבים מאשר נכנסים. מי עוזב? שתי קבוצות עיקריות: חרדים שהעיר יקרה להם מדי, וחילונים שהעיר מעיקה עליהם מדי. יש לדוגמה לא מעט סטודנטים שבאים ללמוד באוניברסיטה העברית. מי שבאים מחוץ לירושלים נוטים לעזוב אותה בסוף לימודיהם.
המחקר של מכון ירושלים מציג את חמשת היעדים העיקריים של העוזבים את העיר. בראשן, בית שמש. רוב העוזבים לבית שמש הם חרדים. במקום השני, תל אביב. רוב העוזבים לתל אביב אינם חרדים. בסך הכל, לחמשת היעדים העיקריים עוזבים כשישים אחוז חרדים וכארבעים אחוז חילונים. זה אומר שני דברים. היהודים עוזבים – אבל ערבים לא עוזבים. החרדים עוזבים – אבל החילונים עוזבים בשיעור הרבה יותר גבוה. התוצאה של התהליך הזה ברורה מאליה: שיעור הערבים בעיר יגדל, שיעור החרדים בעיר יגדל בגלל ילודה, שיעור החילונים בעיר יקטן. ושוב: זו לא אמירה ערכית. כולם צריכים לגור היכנשהו, ערבים, חרדים, חילונים, דתיים. וכנראה שירושלים בדרכה להיות עיר ערבית-חרדית-דתית, ואלה החיים.
ובכל זאת, צריך להציע גם כמה תובנות על ההשלכות של התהליך הזה. קודם כל, משמעותו שירושלים, עיר הבירה של ישראל, וגם המרכז שאליו נושאים עיניים כלל יהודי העולם, נעשית פחות ופחות דומה למקומות האחרים שבהם מתגוררים רוב היהודים. זה תהליך שיכולה להיות לו השפעה על עוצמת הקשר לירושלים של קבוצות אחרות. במחקר של המכון למדיניות העם היהודי מצאנו שרוב היהודים בישראל שאינם מתגוררים בירושלים מחזיקים בדעה שלילית על כיוון ההתפתחות של העיר. שישה מכל עשרה מהם טענה שהיא נעה בכיוון שגוי. מצד שני מצאנו שלירושלמים עצמם, מי שגרים בעיר, יש דעה הרבה יותר חיובית על כיוון ההתפתחות של העיר. רובם (במחקר שלנו, 55%) קבעו שהעיר מתפתחת בכיוון חיובי. ירושלים היא עירם של כל היהודים. ירושלים היא עירם של הירושלמים. מכל היהודים, הרוב לא מרוצים. מכל הירושלמים, הרוב מרוצים. הנה שורש של אתגר, או בעיה, או איך שתרצו לקרוא לזה. אפשר לנסח אותו גם כשאלה: למי ירושלים שייכת יותר? אם היא עיר הבירה של העם היהודי, צריך לשנות את כיוון ההתפתחות שלה (כי הרוב לא מרוצים). אם היא עירם של תושבים, צריך לתת לה להתפתח בדרכה, בלי לשנות כיוון (כי הרוב מרוצים).
ויש עוד תת-שאלה שנקשרת לשאלה הקודמת. ירושלים היא עיר הבירה של מדינת ישראל. היא הסמל, היא חלון הראווה. אבל זה חלון ראווה שהסחורה המוצגת בו נעשית פחות ופחות דומה למה שנמכר בשאר החנות. מחלון הראווה משתקפת מדינה של מיעוטים, ערבי ודתי, ושל עוני. בחנות עצמה יש רוב לא ערבי ולא דתי שרמת החיים שלו עולה. אולי דווקא טוב ככה, אולי נכון שירושלים תהיה שונה. השאלה עד כמה, השאלה אם שונה באופן הזה, השאלה אם שונה עד כדי תחושה של שאר תושבי ישראל שירושלים היא כמו עיר זרה שבאים לבקר בה, לא כמו משהו שמרגיש שלך.
עכשיו כמה מילים לקוראים שכעסו על שלוש שורות שכבר כתבתי ביום שישי. אחד מהם, כמה משונה, הוא מנכ”ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, ליאור שילת. הנה, כך צייץ. ״מזל טוב, שונא נולד… [שמואל רוזנר] כותב שאם יש בירושלים ערבים, חרדים ודתיים (!) אז כל האחרים צריכים לעזוב״.
שילת מניח שאני שונא משהו או מישהו. את מי או מה, לא ברור. את הערבים? את החרדים? את ירושלים? משלוש האפשרויות, ירושלים היא הקרובה ביותר לניחוש נכון. אני לא שונא את ירושלים, אבל גם לא במיוחד מחבב אותה. גדלתי בה, אבל כבר הרבה שנים שאינני גר בה, ולא הייתי מעלה על דעתי לעשות זאת. ובכל זאת, הטענה שלפיה קבעתי ש״כל האחרים צריכים לעזוב״ היא טענה מופרכת. זו טענה שמנכ״ל של מכון מחקר (אני מניח שידיעת קרוא וכתוב היא תנאי קבלה למשרה) לא צריך לטעון. פשוט, כי לא כתבתי, וגם לא הייתי כותב. מה שכתבתי הוא ״מי שרוצה איכות חיים במובן המערבי של המושג הזה – יעזוב״.
נסביר את ההבדל לאט, כדי שגם המנכ״ל יוכל להבין. יש לומר ״עיזבו!״ – מה שלא עשיתי – ויש לומר ״אני מעריך שמי שרוצה כך וכך יעזוב״ – מה שכן עשיתי. ירושלים של ערבים וחרדים, של עוני, של השתתפות נמוכה יחסית בכוח העבודה, איננה עיר שתספק ״איכות חיים במובן המערבי״. ולכן, מי שרוצה איכות חיים מהסוג הזה יעזוב. זו תחזית, לא הצעה לפעולה. מה שמחייב כמובן להסביר מהי ״איכות חיים במובן המערבי״. בעיני, זה די מובן מאליו, אבל צייצן אחר, גם הוא כנראה פעיל בענייני ירושלים (ובענייני תחבורה ציבורית – שאני מקווה שבזה הוא חזק יותר), התלונן ש״לא ציינת נתוני עוני, או תקציב עירוני. ציינת מגזרים. שכחת בדרך את האליטות הכלכליות החרדיות, אמריקאיות, ציונות דתית ושאריות אליטה פלסטינית – שהעיר מלאה בהן. שכחת שמדדי איכות חיים כוללים חינוך, תרבות וגיוון. בקיצור, אתה יכול להעמיק לפני שאתה פוסק״.
לא שכחתי. יש בירושלים קבוצות קטנות של אליטה. בהקשר הכלכלי, כבר מנינו את שיעורן. שישה אחוזים. ואכן – ציינתי מגזרים. מה לעשות, בישראל של היום מגזרים מלמדים על שיעור התעסוקה, ההשכלה וההכנסה. ואכן – מדדי איכות חיים כוללים גם חינוך, תרבות וגיוון. אפשר לדבר על זה. שיעור הזכאים לבגרות בירושלים הוא כ-50%, מהנמוכים בישראל. לא בדיוק סיוע למי שחושב שיש בירושלים ״איכות חיים במובן המערבי״. ובעניין התרבות: כדי להעביר את רשתות הטלוויזיה לאזור ירושלים היה צריך שהמדינה תתערב. אחרת, היו מתמקמות במרכז. מופעי המוזיקה המרכזיים נערכים במקומות אחרים (ואיתך הסליחה, בריכת הסולטן). כך גם רוב מופעי התיאטרון והסטנד אפ. והנה, הגענו לדבר גם על גיוון. ירושלים היא עיר מגוונת, ויש בזה הרבה חן. אבל רוב אוכלוסייתה המגוונת אינה צרכנית של תרבות מערבית (זוכרים? דיברנו על ״איכות חיים במובן המערבי״). אולי זה טוב, אולי זה רע. זה המצב. הניסיון להכחיש אותו מעורר השתאות.
שורה תחתונה: נאחל יום ירושלים שמח. למי הוא שמח? גם על זה אפשר להשיב. תשובה עניינית, עובדתית, שאין טעם להתווכח עליה. כמעט שלושה מכל ארבעה יהודים בישראל אומרים שיום ירושלים הוא, בכל מה שנוגע להם, ״יום רגיל לגמרי״. אין חגיגה, אין התרגשות. מי חושב שיום ירושלים איננו יום רגיל? הדתיים. יותר ממחציתם מניפים דגל ישראל ביום ירושלים, חלק ניכר מהם אומרים תפילת ״הלל״, וכשליש גם הולכים ״למסיבה, מצעד או טקס״. מקרב מי שמגדירים את עצמם ״חילונים לחלוטין״, רק ארבעה מכל מאה משתתפים באירוע כלשהו לכבוד יום ירושלים. וכמובן, יש לזה הרבה סיבות. הערבים לא חוגגים את יום ירושלים מסיבה לאומית. החרדים לא חוגגים, כי זה חג שנקבע על ידי המדינה הציונית. למעשה, אפשר להניח שרוב תושבי ירושלים לא חוגגים את יום ירושלים, שלא לדבר על רוב תושבי המדינה. ונדמה שזו תמצית הסיפור.
וכאן אני אומר דברים די דומים, אבל בטון קצת אחר, לקלמן ליבסקינד.
לקראת יום ירושלים, @rosnersdomain עם המספרים של עיר הבירה לשנת 2021: כמה חרדים? כמה ערבים? ומה חושבים התושבים על העיר בה הם מתגוררים?#עצם_העניין @KalmanLiebskind pic.twitter.com/BvgoGvSTgJ
— כאן חדשות (@kann_news) May 9, 2021
