הנה שאלה ששווה להתעכב עליה: הקואליציה נראית על סף סיכום קדנציה, לאחר שנה בלבד. מלכתחילה, היא הייתה מיוחדת, שבירה, צרה. מלכתחילה, היה ברור שזו קואליציה של ניגודים. כך שבעיות מסוימות היו צפויות. ויכוחים על יוזמות ומדיניות, מלחמות קטנות של אגו, רטינות משמאל ומימין, פשרות כואבות. כל זה היה ידוע מראש. ומצד שני, הקואליציה נשענה, לפחות לכאורה, על מספר גדול של בוחרים שרצה בקיומה. מה קרה לבוחרים הללו? מדוע החלו לוותר על תמיכתם בה?
מחירי השכירות נראים מטורפים? בואו והשיבו לסקר השוכרים והמשכירים
מסכימים או לא מסכימים? ״החברה החרדית היא חברה עם יותר ערכים״
זה לא קרה ביום אחד. כמו שאפשר לראות בגרף המצורף, הירידה בתמיכה הייתה רצופה, איטית, נמשכת. בתקופה של אחרי הקמת הממשלה, רוב הסקרים נבאו למפלגות החברות בה מספר כולל של מנדטים גדול משישים. חלקם קירבו אותה לשבעים. אבל המגמה הייתה כלפי מטה. סקרים עלו וירדו, כדרכם, אבל את הכיוון אפשר לראות. קו המגמה מתחיל את דרכו קצת מעל שישים, ונמצא היום קצת מעל חמישים. כלומר, זה לא חברי הכנסת שנטשו, שיקלי וסילמן וכל אלה. זה הבוחרים שנטשו. הבוחרים ראו ולא מספיק אהבו את מה שהם רואים.
תומכי הממשלה סבורים שלא הייתה טובה כמותה כבר שנים רבות. יכול להיות. אלא ששיעור ניכר של בוחרים, כולל מי שתמכו במפלגות הקואליציה, מסרב להשתכנע בזה. אחד עשר מנדטים מפרידים בין הסקר הראשון לאחר הקמת הממשלה לבין הסקר האחרון מסוף השבוע. אלה מנדטים של ימינה, של תקווה חדשה, של רעמ. מנדטים של מי שאולי פעם רצו, או לפחות חשבו שאפשר לתת סיכוי, ועכשיו כבר לא רוצים. מה מעיק עליהם? כנראה שהפשרות הכואבות. כנראה שבוחרים בימין מרגישים שהמחיר שהממשלה משלמת לרעמ, ואולי לשמאל, גבוה מדי. הם מבינים שממשלה של נתניהו, ממשלת ימין, לא תצטרך לשלם מחירים כאלה (היא תצטרך לשלם מחירים אחרים, שכנראה כואבים פחות למצביעי הימין, כדי לקבל את תמיכת מפלגות גוש הימין והחרדים). וכנראה שיש גם לא מעט בוחרים ערבים מרגישים שהתמורה שהם מקבלים על חברותם בממשלה שמקדמת סדר יום של ימין, נאמר, בהר הבית, לא מצדיקה את ההכשר שהם נותנים לה.
אלה ואלה מוכנים לקחת סיכון, לטרוף את הקלפים מחדש. לא כולם כמובן, אבל מספיק מהם בכדי להחליש את הקואליציה עד לסף קריסה.
הסיכון שלוקחים בוחרי הימין המאוכזבים מובן יותר. הם שייכים לרוב. במקרה אחד, יקבלו ממשלת ימין-ימין של נתניהו. במקרה אחר, יקבלו ממשלת ימין-מרכז-שמאל, כמו שיש עכשיו, שעדיין תהיה תלויה בכל אצבע של כל חבר כנסת ממפלגות הימין שיהיה חבר בה. ממשלת מרכז-שמאל? זה סיכון שהם לא מזהים. גם הסקרים לא. חברו את יש עתיד, מרצ, העבודה, כחול לבן, המשותפת, רעמ – ותקבלו, בסקר הנדיב ביותר בשנה האחרונה, 52 מנדטים. הוסיפו את ליברמן, אם אתם מאמינים שילך עם המשותפת, ועדיין לא תגיעו לשישים (חוץ מסקר אחד, ביוני של השנה שעברה). זה אפשרי עם החרדים כמובן. אם אתם מניחים שהחרדים ילכו גם עם לפיד, גם עם זנדברג, גם עם מיכאלי, גם עם עופר כסיף. ובמילים אחרות: לא אפשרי.
הסיכון שלוקחים בוחרים ערבים מובן פחות. זה סיכון שמבטא מידה של ייאוש מהסיכוי להשפיע באמת, לשנות באמת. בסקר של פרופ׳ קמיל פוקס, בסוף השבוע האחרון, נראה כאילו הערבים פשוט לא מתכוונים להצביע בבחירות הבאות. זו סיבת הצלילה של רעמ מתחת לאחוז החסימה. ולמה שלא יצביעו? זו שאלה מסקרנת ומטרידה. זו שאלה שהתשובה עליה מצביעה על נתק בין מה שחושבים הפוליטיקאים והפרשנים הסבורים שהממשלה פרצה דרך חדשה של שותפות יהודית-ערבית, לבין מה שחושבים הבוחרים. אם היו חושבים שהממשלה פרצה דרך, לא היו אומרים שאין להם כוונה להצביע. אם היו מניחים שהממשלה הבאה תיסוג לאחור מפריצת הדרך, לא היו מאפשרים נפילה של הממשלה הזאת.
