fbpx


5.2/105.13/10

19%29.4%22.7%25.6%

למה דוד אמסלם כל כך כועס?

1.

בואו נודה באמת: רוב מי שמשווים את התנהלותו של בנימין נתניהו לקראת סיום כהונתו, לזו של דונלד טראמפ לאחר הפסדו, אינם אוהדי נתניהו – וגם לא אוהדי טראמפ. הם לא מתכוונים להחמיא, לא לזה ולא לזה. הם מתכוונים לנגח את נתניהו באמצעות השוואה לטראמפ. הנה, גם הוא לא יודע להפסיד בכבוד. הנה, גם הוא משתמש ברטוריקה שמשמעותה סירוב לקבל את התוצאה הלגיטימית של הבחירות.

זו השוואה מופרכת. היא לוקחת בחשבון את מה שאמר ההוא – טראמפ – ואת מה שאומר זה – נתניהו – אך אינה לוקחת בחשבון את הנסיבות. המנהיגים משתמשים במילים דומות, אבל למילים דומות יש משמעות שונה בנסיבות שונות.

הנסיבות השונות מתייחסות לשיטת ממשל שונה. בארצות הברית, לאחר ההפסד, לא נותר למפסיד מה לעשות. הוא צריך לעזוב. דונלד טראמפ יוכל לחזור לבית הלבן בעוד קצת פחות מארבע שנים, אם יתמודד וינצח בבחירות הבאות. ניסיון שלו לקבוע שהבחירות נגנבו, או שההכנות של ג׳ו ביידן להיכנס לבית הלבן אינן לגיטימיות, הוא ניסיון הפיכה. אין דרך אחרת למנוע מביידן כניסה לבית הלבן מלבד הפיכה.

המקרה של ישראל שונה. בישראל יש שיטה פרלמנטרית שבה אפשר להפיל את הממשלה בכל רגע נתון. משמע – אין לנתניהו סיבה מיוחדת לקבל בהכנעה את ההקמה של ממשלה בלעדיו. להפך – הציפייה ממנו, כמנהיג אופוזיציה, היא לנגח את הממשלה החדשה, לכנות אותה בשמות לא יפים, לטעון שהיא סכנה למדינת ישראל. הוא לא אמור לחכות בסבלנות ליום ראשון. הוא אמור לפעול בכל כוחו – במסגרת החוק וסדרי השלטון – כדי למנוע מיום ראשון להתממש. אם יצליח בזה, נניח, בגיוס שני עריקים, זו לא תהיה הפיכה. זה יהיה תרגיל פוליטי שעלה יפה.

מכאן והלאה, אפשר לדבר על דברים אחרים. על סגנון, על בחירת מילים, על עוצמת הלהבות. למה משה גפני צריך להישמע כל כך היסטרי – איני יודע. למה דוד אמסלם צריך להיות גס רוח – כנראה שזה האיש. למה נתניהו נשמע כמו שהוא נשמע כאשר הוא משתלח בכל מי שהחליט לצאת נגדו – כנראה שלא קל להפסיד אחרי שהתרגלת לנצח. כמובן, לא צריך לזלזל בעניינים של סגנון. שלטון הליכוד של השנים האחרונות התאפיין בסגנון בוטה, לעומתי. זה היה מיותר בניצחון, זה נשאר מיותר בהפסד. מיותר ומזיק.

 יש לכם אמון בבנט כראש ממשלה? בלפיד כשר חוץ? בליברמן כשר אוצר? במיכאלי כשרת תחבורה? בואו והשיבו לסקר המדד 

2.

סערת רגשות בקרב המפסידים היא דבר טבעי. סערת רגשות כאשר ההפסד הוא על חודה של נקודה, כולל החלטת שיפוט שנויה במחלוקת, מובנת עוד יותר. זה מצבנו ערב השבעת ממשלה חדשה. בצד המפסיד, סערת רגשות של מי שמרגיש מרומה. בצד המנצח תביעה, מוצדקת, לשמור על כללי המשחק. גם נצחון שנוי במחלוקת הוא ניצחון.

אלא שהמשחק לא נגמר. זה בקושי רבע ראשון, שאחריו יבואו עוד רבעים של המשך המאבק. הממשלה תושבע – מאבק. הממשלה תרצה להעביר תקציב – מאבק. בממשלה יתגלעו חילוקי דעות – מאבק. אפשר להניח שהליכוד והמפלגות החרדיות (שהציונות הדתית היא אחת מהן) לא יניחו לקואליציה. הן יתקפו, הן ילעגו, הן יכעסו. מי שכעס בכל הכוח על נתניהו בשנים האחרונות לא צריך לצפות לרגיעה בצד השני בשנים הבאות. ובהכירנו את הנפשות הפועלות, כנראה שגם נימוס לא יהיה.

יאיר לפיד אמר לאמסלם לפני כמה חודשים שהגסות שלו מובילה להפסד בבחירות. מצד אחד, צריך לקוות שזה נכון, כי אם זה נכון, המפלגות ילמדו לרסן את גסותן. מצד שני, ניכר באמסלם, וניכר בחבריו, שעוד לא השתכנעו שזה נכון. למה לא השתכנעו? כי באמת לא בטוח שזה נכון.

3.

כעס והתלהמות אינן בעיות ייחודיות לישראל, הן בעיות גלובליות. השבוע סטרו מפגינים לנשיא צרפת. פרו הלכה לבחירות כועסת. בהודו גובר הזעם הציבורי על ההנהגה. לפני כשנה, שבעים אחוז מהאמריקאים אמרו שהם ״מרגישים כעס״ על המערכת הפוליטית.

כעס הוא אחת מצורות התקשורת היעילות ביותר. ״הוא מעביר יותר אינפורמציה, יותר מהר, מכל תצורה אחרת של רגש״. זה ציטוט מתוך מאמר של צ׳רלס דוהיג, מחברם של ספרים חשובים על התנהגות אנושית (תורגמו לעברית: ״כוחו של הרגל״ ו״חכמים יותר, מהירים יותר, טובים יותר״). במאמר ארוך באטלנטיק, תחת הכותרת ״למה אמריקה כל כך כועסת״, כתב כך: ״עלינו להבין כיצד כעס פועל. כעס רגיל יכול להעמיק, בנסיבות הנכונות, לכעס מוסרני – שהוא רגש דליק יותר, אם כי כזה שעדיין יכול לדחוף לפעולה חיובית. אבל אם הכעס המוסרני הופך למרמור – ואם המתמרמרים מאבדים את האמון ביכולתם להשפיע ולהשמיע את קולם – זה יכול הוביל לכעס מסוג שלישי שעיקרו רצון לנקמה״.

מה שדוהיג אומר על אמריקה נכון גם לנו. גם אצלנו היה כעס שהפך למרמור שהפך לרצון בנקמה. תוצאתו – השאיפה הנרחבת לגרש את נתניהו מבלפור. כל כך נרחבת וחזקה, עד שחיברה את איילת שקד לתמר זנדברג. תשאלו, האם כל כעס הופך לרצון בנקמה? התשובה, לפי דוהיג, המסתמך על מחקרים רבים, היא שלא. המעבר מכעס טוב (לפעמים צריך לכעוס) לכעס רע (זה שמעוור עיני חכמים) קורה בדרך כלל כאשר חוקי המשחק מפסיקים להיות ברורים. הוא קורה כאשר קבוצות בחברה מרגישות שהן נדחפות לפינה, וניטל מהן הכוח להשפיע על עיצוב המציאות בדרכים המקובלות. הממשלה החדשה, כמו כל ממשלה, צריכה לעשות מאמץ שזה לא יקרה.

וכמובן, גם הציבור צריך לעשות מאמץ. הנה ציטוט אחרון מדוהיג: ״כאשר אנו בוחנים את מקור הכעס שלנו, עלינו לראות כי ברוב המקרים הוא מוצת לא לטובתנו אלא למען מישהו אחר. אם נוכל לעצור ולהתבונן במניעים של סוחרי הכעס המשרתים את עצמם, אולי נוכל להתחיל להשתחרר מאחיזתם״.

 

 

, , , , , , ,