fbpx


5.2/105.13/10

19%29.4%22.7%25.6%

למה כל כך הרבה ישראלים רוצים לשנות את שיטת הבחירות?

האם תקום בישראל ממשלה? אנחנו עוד לא יודעים, וקצת מוקדם מכדי שנדע. המלצה המבוססת על ניסיון ארוך שנים: אין טעם רב להקשיב כרגע למה שאומרים הפוליטיקאים. באופן רגיל, פוליטיקאים לא תמיד אומרים את האמת. בתקופת הרכבת קואליציה, במקרה הטוב, הם לא תמיד אומרים לא אמת. כלומר, בדרך כלל אומרים לא אמת. במשא ומתן, משאירים את האמת למאחורי הקלעים. מסתירים את הקלפים. אפשר לאהוב את זה יותר או פחות, אבל אין מנוס מזה. אי אפשר להרכיב קואליציה עם קלפים חשופים על השולחן.

נדמה לכם שאתם יודעים איזו קואליציה תוקם בסופו של דבר? אנחנו מזמינים אתכם לנסות ולחזות את הרכבה (בואו לחזות את הקואליציה הבאה, או את הבחירות החמישיות). לא קל. לא קל. אבל מי יודע, אולי דווקא אתם תצליחו. בינתיים, נעבור לנושאים אחרים. כמו שיטת הבחירות. כן – שיטת הבחירות שניפקה לנו בחירות רביעיות ברצף בלי הכרעה. שיטת הבחירות שכבר ניסינו לשנות (לפני כמה עשורים) ולא ממש הצלחנו. שיטת הבחירות שרבים מאתנו מרבים לקטר עליה, וחושבים שאם תשתנה, הכל יסתדר. או לפחות הרוב.

אני רחוק מלהיות בטוח בזה, כמו שכתבתי גם בטור במעריב (למהדורת שישי). אין שיטה מושלמת לבחירת שלטון במדינות דמוקרטיות. אין שיטה שכל מדינה צריכה לאמץ, כי היא השיטה ואין בלתה. יש הרבה שיטות, כל אחת ומקומה, כל אחת וזמנה, כל אחת ויתרונותיה – וחסרונותיה. כל אחת נראית מצויין, למי שמנצח, ונראית רע, למי שמפסיד.

עוד אני כותב, ומכון הסקרים פיו פרסם מחקר חדש על ארבע מדינות בעולם. מדינות גדולות וחשובות מישראל (לא לנו כמובן): ארה״ב, גרמניה, בריטניה, צרפת. אולי לא תופתעו לגלות שגם בהן יש אזרחים לא מרוצים שרוצים שהשיטה תשתנה. אולי לא תופתעו לגלות שגם במדינות אחרות יש קשר בין שבביעות רצון כללית מהמצב הפוליטי, לבין הרצון לתקן אותו באמצעות תיקון השיטה. בצרפת, תומכי מפלגת השלטון רוצים שינוי פחות מתומכי מפגות האופוזיציה העיקריות. בארה״ב, הדמוקרטים אמנם בשלטון, אבל מסורתית סבורים שמגיע להם יותר – וששיטת האלקטורים פוגעת בהם. לכן גם הם רוצים שינוי יותר מהרפובליקנים. בכל המדינות, מי שסבור שהפוליטיקאים מושחתים חותר לשינוי השיטה יותר ממי שסבור שאינם מושחתים.

ומה אצלנו? לפני שמשיבים צריך להשיב על שאלה מקדמית: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על שינוי. יש כל מיני אפשרויות. נאמר – העלאה נוספת של אחוז החסימה, כדי שהפעם באמת יהיו רק מפלגות גדולות (אבל שימו לב: ההעלאה הקודמת הייתה כישלון מוחלט, ובכנסת הקרובה יהיו 13 מפלגות, רובן קטנות). נאמר – הגבלת כהונה של ראש הממשלה. בזה יש תמיכה רחבה יחסית, והיא כנראה לא בלתי קשורה לעובדה שבראשות הממשלה יושב אדם כבר תריסר שנים, ורוב אזרחי המדינה, שמבקשים שילך, אינם מצליחים להביא לתוצאה כזאת. נאמר – מעבר לבחירות אזוריות. זה כבר מהלך הרבה יותר עמוק ומסובך. קשה לראות איך מגייסים לו כרגע משאבים פוליטיים, וגם לא ברור את מי הוא ישרת ומדוע.

שווה להזכיר שאפילו שינוי קטן, כמו האפשרות לישראלים להצביע בחו״ל, לא מתקדמת, למרות שהיו הצעות, וניסיונות, ושיש להצעה תמיכה לא מבוטלת בציבור. כבר לפני עשור, בנייר מדיניות של יוגב קרסנטי וענבל הקמן, נצפתה ״התנגדות נמוכה״ למהלך שיאפשר הצבעה של ישראלים שמרכז חייהם נותר בארץ (כמו שליחים, סטודנטים, עובדים זמניים, מתמחים ועוד). סקר שנערך השנה (אם כי על ידי גוף שיש לו עניין אידיאולוגי בקידום הנושא) זיהה תמיכה גורפת בהיתר הצבעה לישראלים בחו״ל. ובכל זאת, השינוי לא בא. למה לא בא? אולי משום שיש דברים דחופים יותר. סביר יותר, משום שהפוליטיקאים עוד לא הצליחו לזקק תשובה על השאלה מי ירוויח פוליטית ומי יפסיד פוליטית ממהלך כזה. נכון – המדינה תרוויח, השוהים בחו״ל ירוויחו, השיטה תהיה צודקת יותר. אבל אלה שיקולים לא מכריעים למי שמקבלים את החלטה. מי שמקבלים את ההחלטה שוקלים קודם כל אם ההחלטה תסייע להם לנצח, או תגרום להם להפסיד בבחירות הבאות.

זה נכון כמובן לכל שינוי, ולכל מדינה. גם האמריקאים הלא מרוצים לא יזכו במהרה לראות שינוי בשיטת האלקטורים, משום שיש יותר מדי מקבלי החלטות בוושינגטון סבורים שיפגעו מהחלטה כזאת. ומכיוון שהשינוי שמדובר בו באמריקה הוא שינוי חוקתי, נדרש רוב גדול להעברתו. מה שאפשר להעביר בינתיים, אלה חוקים מדינתיים, המשנים את דרכי הצבעה ורמת הנגישות לקלפיות. בשבועות אחרונים, אמריקה סוערת סביב ניסיונות לערוך שינויים כאלה, בעיקר במדינת ג׳ורג׳יה. הרפובליקנים טוענים שאלה שינויים הנחוצים כדי לוודא שאין רמאות בבחירות. הדמוקרטים טוענים שאלה שינויים שמטרתם להגביל הצבעה של מיעוטים, בעיקר שחורים, שקולם ניתן למפלגה הדמוקרטית. מקרה מובהק שבו אפשר לומר ששני הצדדים צודקים, וגם ששניהם ציניקנים. מה שהם רואים זה את הקולות שירוויחו או יפסידו, לא את טובתה של ג׳ורג׳יה.

וגם אצלנו מסתובבים מן הסתם לא מעט ציניקנים, שלא היה להם דחוף להגביל את כהונת ראש הממשלה עד שבא נתניהו. מה כל כך חריג בנתניהו? שיריביו מתקשים לנצח אותו בבחירות. והאם כהונתו באמת כל כך ארוכה? תלוי ביחס למי. היא ארוכה יחסית לישראל, אבל כבר נראו לא מעט כמוה בעולם. אנגלה מרקל מכהנת כקאנצלרית גרמניה מאז שנת 2005. הרבה יותר מנתניהו. ולמרות זאת, גרמניה היא מדינה שרק מיעוט של אזרחים רוצה לשנות בה את השיטה. רובם ישמחו לשינויים ״קטנים״, שמהותם לא פורט במחקר, אבל שינויים גדולים, או רפורמה כוללת, זה לא. אם מישהו חושב שמרקל מכהנת יותר מדי זמן, הקלפי פתוחה, והוא מוזמן, או מוזמנת, להצביע למישהו אחר.

סיכום קצר: הרצון לשנות את שיטת הבחירות נפוץ בהרבה מדינות. הוא נפוץ יותר בקרב מי שאינם מרוצים ממצב מדינתם, או ממצב הדמוקרטיה שלה, או ממצב שלטון שלה. הוא נפוץ במדינות שיש להן שיטות מגוונות, כך שהבעיה איננה בשיטה מסוימת, אלא ברצון בשינוי פוליטי שאיננו מתממש. ובמילים אחרות, המחלה של ישראל איננה השיטה הייחודית לה. המחלה היא הווירוס הנפוץ בדמוקרטיות מערביות של אמון יורד במערכות השלטון, שהאזרחים מחפשים ממנו מוצא. כל זה כמובן לא אומר שהשיטה שלנו לא צריכה תיקון. תמיד טוב לחשוב על דרכים לתקן. ובלבד שנהיה ריאליים: גם אחרי התיקון אנחנו תקועים עם אותה מדינה, אותם מנהיגים, אותן בעיות חברתיות ומדיניות. תקועים עם עצמנו. יש דברים גרועים יותר.

בואו לחזות את הקואליציה הבאה, או את הבחירות החמישיות

 

, , , , , , , , , ,