fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

למה יורים, למה מתפרעים? שלוש הערות על ההתלקחות הביטחונית

למה עכשיו?

המוח האנושי התפתח כך שלכל תוצאה הוא מחפש סיבה. לעיתים קרובות יש סיבה, שניתן למצוא. אך בני האדם מוצאים סיבות גם כשאין כאלה, שאפשר לומר בוודאות שהן הסיבה ואין בלתה. ומה שנכון באופן כללי נכון גם למצב בעזה. למה ירי? למה עכשיו? נחפש סיבה: המתיחות בירושלים, הבחירות שבוטלו ברשות בפלשתינית, הקיץ שבא, התהליך הפוליטי בישראל. הכל נכון. הכל סיבה.

חזרתי לאחור לבחון כיצד הוסברו סבבים קודמים של הסלמה. הנה, לדוגמה, קיץ 2020, לפני שנה. הסברו המפורט של המכון למחקרי בטחון לאומי: ״ההתמקדות בעצירת התפשטות נגיף הקורונה… עצרה את התקדמות יישום הפרויקטים שנועדו לשפר את תנאי החיים של אוכלוסיית הרצועה…. חמאס… הגיע למסקנה כי בלי לחץ על ישראל והגורמים הבינלאומיים הרלוונטיים לא ניתן יהיה לקדם פרויקטים ארוכי טווח שסוכמו, ביניהם הקמת מתקן התפלת מי-ים ואזורי תעשייה… חמאס פועל “להעסיק” את צה”ל ברמת חיכוך מוגבלת ומתמשכת לאורך גבול הרצועה, לשם “שחרור קיטור”, בעיקר של צעירים מובטלים… במקביל, הנהגת חמאס משערת כי כשרה העת לחיזוק מעמד הארגון בזירה הפנימית… היעד האסטרטגי המנחה את חמאס הוא להמחיש כי כשלה דרכו המדינית של נשיא הרשות מחמוד עבאס״.

ההדגשות לא במקור. הן נועדו לסייע באיתור הסיבות: רצון לקדם פרוייקטים של תשתית (נו, קודמו?). שחרור קיטור (זו תמיד סיבה). חיזוק מעמד הארגון (עוד תמיד סיבה). כשלה דרך הרשות (כאז כן עתה). ובמילים אחרות: הזמנים משתנים, הסיבות נשארות. העיתוי נקבע באופן שקשה מאוד לשער מראש, אבל תמיד יש סימנים. מתיחות בירושלים – סימן. מתח פוליטי ברשות – סימן. עבר הרבה זמן – סימן. בפועל, מאז ההתנתקות בשנת 2005 ועד היום לא השתנו באופן ממשי הסיבות, השיטות, התוצאות.

דווקא אתמול קבעו תאריך לבחירת נשיא המדינה הבא. את מי תרצו לראות בתפקיד? בואו והצביעו!

פקק ירושלים

מאחורי השאלות הטקטיות – כמו, האם באמת יש צורך בריקוד דגלים בעיר העתיקה ביום ירושלים – מסתתרות שאלות אסטרטגיות כבדות משקל. ישראל שולטת ולא שולטת במרחב ירושלים. ישראל יודעת ולא יודעת מה ההיא רוצה בירושלים. ישראל מזגזגת בין חזונות שונים של קבוצות שונות לירושלים. יש המקדמים חזון מעין-אפוקליפטי של יהוד זוחל של הבירה. יש שדוגלים בחלוקת הבירה. יש הרבה מאוד מתלבטים באמצע. הם לא רוצים לוותר על שלטון ישראלי במרחב האגן הקדוש, ליבה של ירושלים, הם גם לא רוצים להאריך סכסוך עתיק עד אין קץ. אה – והם גם לא מאמינים, בצדק לא מאמינים, בפתרונות של בנאום ירושלים, שמשמעותו בתנאים של ימינו, ובראייה מפוכחת של המציאות הגלובלית, תהיה שליטה פלשתינית. צריך לומר, שעל פי סקרי דעת קהל הפלשתינים מתלבטים קצת פחות. הם רוצים שליטה מלאה ירושלים, וגם על שלטון ישראלי במערב העיר בלבד לא ששים להתפשר.

עכשיו השאלה מה עושים עם זה. אפשרות אחת היא להמתין, להשתדל לא להגיע לחיכוך. העניין הוא, שהחלטה כזאת משמעותה בפועל היא ויתור על האפשרות של יהודים להתגורר באזורים מסוימים בירושלים, על האפשרות שלהם לעלות להר הבית, על האפשרות שלהם לטעון שירושלים מאוחדת לא רק בתואר אלא גם בפועל. אפשרות שניה היא לפעול, מי בזחילה ומי במרץ, כדי להשיג מטרות. כל אחד והמטרה שלו. יש המיישבים בתים בשכונות ערביות, יש המנסים לאפשר לערביי מזרח העיר להצביע בבחירות לרשות הפלשתינית כאילו הם חיים באזור הנתון למרותה. ממשלת ישראל מביטה בפעילות הזאת ומשמשת לה כשוטר תנועה עצל. כל עוד אין סכנה לתאונה, ייסעו הנהגים איך שיסעו. כאשר מתקרבת תאונה, ולעיתים רק לאחר שהתרחשה, השוטר מקרב את המשרוקית לפה, או מניף את היד, כדי להרגיע ולעשות סדר – אבל לא מעבר לסדר רגעי, זמני, עד שהצומת שוב תתמלא בצפירות עצבניות.

איך כל זה מתקשר למתיחות של השבועות האחרונים? בכל דרך שאפשר לדמיין. בצומת הזמנים של תחילת קיץ, צום רמדאן, יום ירושלים, סכסוך שיח ג׳ראח, בחירות פלשתיניות שנדחו, הנהגים נתקעו בפקק והפכו לפקעת של עצבים. השוטר קצת איחר להרים יד – הוא עסוק במקביל בתמרונים פוליטיים. התוצאה לא נעימה. כמו שקורה גם בכביש, צומת עמוסה ופקוקה אחת משפיעה על עומס התנועה גם במקומות אחרים. הפקק בירושלים העלה את עצבנות הנהגים גם בעזה, גם ביפו, בלוד, במקומות נוספים.

אביב ערבי

לא סתם נעצרו השיחות של מנסור עבאס עם מרכיבי הקואליציה החדשה. קשה לקיים שיחות באווירה מתוחה, קשה להתנהל במתכונת החדשה של יחסי יהודים-ערבים במרחב הפוליטי, כאשר ברחבי הארץ מתרגשות הפגנות, נישאים פצועים, נורות יריות. בשנתיים האחרונות נפל דבר בישראל – דבר אמיתי. המנהיגות הערבית, או חלק ממנה, החלה לזוז לכיוון של השתלבות בכללי המשחק הפוליטי המקומי. המנהיגות היהודית, השרויה במשבר של שוויון, הגיבה בהיסוס, אבל לא דחתה את האפשרות המושטת. הליכוד ניהל שיחות עם נציג המפלגה האיסלמית – תכחיש מירי רגב כמה שתכחיש. ראש ממשלה מיועד, שנחשב על לא מזמן למנהיג הפלג המתנחלי, מתכוון לזכות בתואר בזכות תמיכה של חברי כנסת ערבים, שיש לו איתן מחלוקות אידיאולוגיות כבדות. גם על ירושלים.

כל זה תהליך מסובך, שיש לו הרבה רבדים. בצלאל סמוטריץ׳ זיהה את הפוטנציאל הפוליטי של התנגדות נמרצת לתהליך הזה (ואין כאן כוונה לטעון שסמוטריץ׳ רק מעמיד פנים: אפשר להניח שהוא באמת מתנגד לו). נתניהו מנסה ללכת עם ולשלוח את חבריו לטעון שהוא הולך בלי. לפיד מנווט בזהירות, ביודעו שצעד שגוי יטביע בו חותמת מהסוג שקשה להסיר (פרטים אצל שמעון פרס המנוח).

כל זה לטובה. כל זה זהיר ושביר. מה שנבנה בשנתיים של צעדי צב, יכול ללכת לאיבוד בשבועיים של אובדן שליטה. ליהודים ולערבים, מאורעות ספטמבר 2000 צריכות לשמש תמרור אזהרה. אמנם, רבים מהאזרחים היו צעירים מכדי לזכור. אבל מי שזוכר מבין שקשה לבנות וקל לקלקל, ושמהלך של קלקול לוקח זמן רב לתקן. בשנת 2000 התרסקו היחסים, ועברו שנים רבות עד שהחלו לגלות סימני התאוששות. בשנת 2020 נרשמה אפשרות ללבלוב, אולי אפילו פריחה. לחמאס יש עניין לגדוע את התהליך הזה. גם לקבוצות יהודיות בישראל יש עניין לגדוע את התהליך הזה. גם לכמה מנהיגים ערבים בישראל – מי שמעדיפים להתפרנס מקונפליקט ומחלוקת – יש עניין לגדוע את התהליך הזה. צריך לקוות שמול הכוחות האלה יגבר שיקול הדעת. צריך לקוות שמול הכוחות האלה יהיה גם מי שיאמר לצעירים בלוד, ביפו, בואדי ערה, ברמלה, שעכשיו הזמן לשמור על רוגע, לגלות קור רוח.

, , , , , , ,