fbpx


5.19/105.13/10

18.4%28.8%22.9%26.8%

למה לעז(ה)אזל אי אפשר לנצח?

לישראלים יש נטייה קבועה, אולי גם מובנת, לצאת לא לגמרי מרוצים מסבבי הלחימה שלהם. המקרים החריגים – כמו מלחמת ששת הימים – הם אלה שבהם מלחמות נגמרות בתחושת התעלות. המקרים השגרתיים הם אלה שבהם מלחמות נגמרות בתחושת מיצוי ועייפות וחוסר תכלית. עד הסבב הבא. לתופעה הזאת יש כל מיני הסברים. גם להחלטות של מנהיגים לקטוע סבבי לחימה ברגע מסוים, יש כל מיני הסברים. בכל המבצעים הגדולים בעזה, רוב הציבור חשב שמפסיקים מוקדם מדי. למה מוקדם מדי? כי התוצאה הרצויה בעיני הציבור הייתה כניעה של חמאס. מכיוון שלא הייתה כניעה, לא הייתה שביעות רצון.

הולכים לבחירות? ממשלת סער-נתניהו? ממשלת מיעוט? מחכים לתחזית שלכם, לחצו כאן

כפי שהראינו כאן בשבוע שעבר, גם במבצע שומרי החומות היה רוב בציבור שרצה להמשיך, להכות עוד, להביא לניצחון יותר משכנע. סקר של מכון ‘דיירקט פולס’ שפורסם  בחדשות 12 העלה ש-72% מהציבור מתנגדים להפסקת האש, וכי 24% תומכים בהפסקת אש. כפי שניתן לראות בגרף (שנבנה מנתונים שלקחנו מאתר המכון לדמוקרטיה ומסקרי ידיעות אחרונות, מעריב, וערוץ 13), כך נגמרים מבצעים בעזה. ב-2009 (עופרת יצוקה), ב-2012 (עמוד ענן), ב-2014 (צוק איתן), המבצעים שונים, ההנהגה שונה, אבל תגובת הציבור כמעט זהה.

ובכל זאת, הקבינט החליט להפסיק. הקבינט החליט להתעלם מעמדת הרוב ולסיים את המבצע כשהציבור לא לגמרי מרוצה. זה קרה משלוש סיבות עיקריות: האחת – הוא לא חשב שאפשר להשיג את התוצאה שהציבור רוצה בזמן סביר ובמחיר סביר. השנייה – הוא לא מזהה אסטרטגיית יציאה הגיונית גם אם תושג הכרעה מוחלטת של הכוח הצבאי של חמאס (כלומר, הוא לא מזהה שלטון אחר שיהיה נוח יותר לישראל בעזה). השלישית – הלחץ הבינלאומי לסיים את המבצע התגבר, וגם את הנזק לישראל בזירה הבינלאומית צריך לשקלל לתחשיבי העלות-תועלת של פעולה ממושכת בעזה.

אלה שלוש סיבות טובות לעצור סבב לחימה, אבל שלוש סיבות שקשה לתקשר היטב לציבור. מדוע? קודם כל, משום שלציבור מגיב למצב (יורים עלי) ולא למצב עתידי (חמש מאות הרוגים ישראלים). המצב לא נראה טוב, הציבור רוצה שישתפר, ומבקש להמשיך את המבצע. בהחלט יכול להיות שאם המבצע היה נמשך, הציבור היה משנה את דעתו כאשר היה נוכח במצב החדש (הרבה הרוגים, וזה עדיין לא נגמר). אבל בכל רגע נתון, הציבור רואה את מה שלפניו, בעוד שהקברניט צריך לנסות לדמיין גם את מה שיבוא אחר כך.

ועוד: הציבור חשוף למה שקורה ברחוב (נופלות רקטות), אבל לא למה שקורה בשיחות טלפון שמתקבלות מהבית הלבן. הלחץ הבינלאומי הוא מושג ערטילאי, לא לגמרי מוחשי למי שאיננו עוסק בעניינים מדיניים. לכן, השפעתו על עמדות הציבור נמוכה, אבל השפעתו על עמדות המנהיגים גבוהה. תאמרו: אז למה שהמנהיג לא יסביר בקול רם שהוא נאלץ להפסיק בגלל הלחץ? גם זה רעיון בעייתי, כי המנהיג לא רוצה להיראות חלש, וכניעה לטלפון מביידן מוציאה אותו חלש.

סעיף אחרון: הציבור רוצה הצלחות, אבל המנהיגים זוכרים שיתכנו גם כישלונות. גם מבחינה פוליטית לפעמים מוטב להם לסיים בהצלחה חלקית, או אפילו באי הצלחה, ולספוג קצת ביקורת, יותר מאשר להמר בגדול, על הצלחה גדולה או כישלון גדול. גם כי זה הימור על עתיד המדינה, וגם כי זה גם הימור על העתיד הפוליטי של המנהיגות. כישלון קטן (בעיני הציבור) גורר ביקורת, ואז עוברים הלאה. כישלון גדול יכול להוביל לקריסה פוליטית.

, , , , ,