נתחיל מהסוף: אין נוסחה מתמטית שאפשר להשתמש בה כדי לקבוע האם עסקת החטופים שישראל תסכים או לא תסכים לה כדאית. הכל תלוי בהנחות מוצא, בעמדות ערכיות, במטרות אסטרטגיות. ניתן דוגמה: מי שחושב שחיי ילד חטוף חשובים יותר מחייו של חייל, יעשה שיקול אחד. מי שחושב שחיי ילד חטוף אינם יקרים יותר מחייו של חייל, יעשה שיקול אחר. למה? כי ברור ששחרור של ילד חטוף מציל את חיי הילד, וברור שהפוגה בתוספת שחרור מחבלים מוסיפה סיכון לחיי חיילים.
כמובן, אין כאן חישוב פשוט של אחד מול אחד. חיי הילד המשוחרר – זה דבר שאפשר לראות מול העיניים. הסיכון לחייל הוא דבר מעורפל, עתידי. אולי חייל אחד, אולי עשרה, אולי מאתיים. בעסקת גלעד שליט ישראל נתנה משקל גדול יותר לשחרור הבטוח של חייל אחד ומשקל קטן יותר לסיכון העתידי שנשקף לחייל, או חיילים, או אזרחים, אחרים. האם זו הייתה עסקה טובה? רוב הישראלים סבורים שלא. זה קרה, בין השאר, משום שהסיכון המעורפל של יום שחרור שליט הפך למציאות מוחשית בחלוף הזמן.
אז מה, אתם בעד או נגד העסקה? בכל מקרה כולנו נשמח לראות כל חטוף או חטופה בבית, זה לא אומר שנסכים על שאלת התמורה והמחיר. נציע כמה מבחנים, לא את כולם, שיאפשרו לכם להחליט
השיבו לסקר: מה לקחי המלחמה שלכם?
האזינו להסכת: יהודים, במה אתם מאמינים?
כמה אתם נותנים משקל לאחריותה של המדינה לאזרחים, שהפקירה את אזרחיה לחוטפים? ככל שהמשקל גדול יותר, והרי אין ספק שישראל הפקירה את זרחיה לחוטפים, כך גדל הסיכוי שתתמכו בעסקה, גם אם מדובר בעסקה הפסדית לישראל. איזה טיעון נגדי אפשר להציב? אחריותה של המדינה לפרט גדולה, אבל אחריותה לכלל קודמת. כפרה על הפקרה של החטופים לא יכולה להיות בהפקרה של מי שעדיין יושבים בבטחה בבתיהם.
נסו את השאלה התיאורטית הבאה: נניח שאומרים לכם שעל כל חטוף שחוזר יש תוספת 10% סיכון שיחטפו שני אזרחים שיושבים היום בבית. תיקחו את הסיכון או לא? רוב בני האדם לא מורגלים בחשיבה מהסוג הזה, אז כדאי לשים לב שמצד אחד תוספת של 10% סיכון זה המון, ומצד שני הסיכון להיחטף בישראל הוא מאוד מאוד קטן, כך שגם אחרי תוספת של 10% הסיכון לכל אחד מאיתנו יישר זעיר (ובינתיים החזרנו חטוף הביתה).
כמה אתם נותנים משקל להכרח לנצח במלחמה באופן נחרץ? ככל שהמשקל גבוה יותר, כך ההסתייגות מעסקה תתגבר. מדוע? משום שברור שעסקה גוררת הפוגה, התארגנות מסוימת של חמאס, אולי לחץ על ישראל להאריך את ההפוגה. עסקה מעלה, אולי במעט אולי בהרבה, אבל כנראה מעלה במשהו את הסיכון שהתנופה הישראלית תיבלם.
כמה אתם מעריכים שהסיכון לניצחון פחות חד משמעי עולה? זה בהמשך לסעיף הקודם. האם אתם סבורים שהפוגה ושחרור מסכנים מאוד את הניצחון, או שאתם סבורים שאכן, יש סיכון מסוים, אבל הוא מזערי. סיכון גדול יותר יצדיק ויתור על עסקה (אם הניצחון יותר חשוב בעיניכם אפילו מחיי החטופים). סיכון קטן יותר אולי יצדיק, ובכן, לקחת סיכון. נרוויח את החטופים, ונקווה שההימור הקטן ישתלם.
נסו את השאלה התיאורטית הבאה: כל החטופים חוזרים וחמאס נשאר – או כל החטופים לא חוזרים וחמאס מובס. מה אתם מעדיפים? עכשיו תתחילו לגזור לאחור: כל החטופים חוזרים, מול 90% סיכון שחמאס נשאר. כל החטופים חוזרים מול 80% שחמאס נשאר. וכן הלאה. באיזה שלב תחליטו שהסיכון בהישארות חמאס מצדיק החלטה לשחרר את כל החטופים?
כמה אתם סבורים שלישראל יש בעיה אקוטית עם חטיפות? הנה, חוזרים לגלעד שליט, או לעסקת ג׳יבריל, או לעסקת אלחנן טננבויים. לא בטוח שאתם זוכרים את פרטי כל העסקאות הללו, אבל כולן עסקאות שהציבור, לפחות לאחר מעשה, לא אהב. לא משום שלא רצה את החטופים, אלא משום שנוצרה תחושה שישראל משלמת מחיר גבוה, לא סביר, על החזרת אזרחיה, ובכך למעשה מספקת תמריץ לאויבי ישראל לחטוף ישראלים. אם גם אתם מרגישים כך, כנראה שתהיו פחות נדיבים גם במקרה הנוכחי. לא פחות נדיבים מאשר בעסקת ג׳יבריל (שבה היו הרבה פחות חטופים), אבל פחות נדיבים יחסית לעומת ישראלים אחרים.
הנה שאלה תיאורטית: נניח שיש חייל חטוף, כמה אסירים תסכימו לשחרר תמורתו, בידיעה שמדובר באסירים רוצחים, שיחזרו לשורות הארגון שלהם (כלומר, יחזרו לנסות לרצוח). לא תשחררו אף אחד כזה, גם אם זה אומר שהחייל נשאר חטוף? תשחררו אחד תמורת אחד אבל לא יותר? תשחררו שניים תמורת אחד, שלושה, ארבעה, עשרה, מאה?
כמה חשוב לכם שישראל תהיה שונה בענייני חטופים? ברור שהנוסחה הפשוטה לשחרור חטופים היא אחד תמורת אחד. אבל זו נוסחה שאמרת דבר לא כל כך נעים: שמבחינת ישראל חיי אזרח ישראלי שווים במחירם לחייו של אזרח לא ישראל. האם לא חשוב בעיניכם שישראל תהיה מדינה שמקדשת את חיי אזרחיה יותר מארגוני טרור ויותר ממדינות אחרות? מיתוס אנטבה מרעיד את הלב משום שהוא מעיד שישראל מוכנה ללכת עד קצה העולם, ולקחת סיכון גדול מאוד, כדי להציל את חטופיה. ונכון, במקרה ההוא זה היה שחרור בכוח – ולא שחרור תמורת מחבלים. ומצד שני, סיכון הוא סיכון. שחרור מחבלים הוא סיכון, הוצאת יחידות מובחרות למבצעים נועזים בעורף האויב היא סיכון. משקל הסיכונים לא שווה, כי במקרה השני אין את ההיבט של תמריץ לאויב לחטוף עוד ישראלים כדי לשחרר עוד מחבלים. אבל גם במקרה השני יש את ההיבט של מחיר גבוה (שמגולם בסיכון) שישראל מוכנה לשלם כדי להחזיר חטופים. האזרחים שלנו יקרים לנו יותר. זה חלק מהכוח שלנו. זה רכיב בלכידות, שהיא רכיב בביטחון הלאומי. אם אתה מקנים משקל גבוה לשיקול הזה, ההשלכות ברורות.
נסו תרגיל, קצת יותר מאתגר: כדי להחזיר חטוף ישראלי יש לכם בחירה. אפשרות אחת היא לשחרר תמורת החטוף חמישה מחבלים. אפשרות שניה היא לשלוח יחידה צבאית למבצע, שאולי תשחרר את החטוף ללא תמורה, ומצד שני מגלמת סיכון של 20% שעשרה מחיילי היחידה יהרגו במבצע, והחטוף לא יוחזר. עכשיו נסו את אותו תחשיב, אבל החטוף כן יוחזר (במחיר שמגולם ב-20% סיכון שעשרה מחיילי היחידה יהרגו). קשה, נכון? אבל זה סוג הדילמות שמקבלי החלטות צריכים להתמודד איתם כאשר הם שוקלים עסקה, מבצע, התעקשות או ויתור.
