fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

מגלנט עד אשד: ישראל בימי בין המצרים

 

משחק הנבחרת הצעירה פחות או יותר נגמר, כשמכונית עם רמקול התגלגלה ברחוב, מעודדת את התושבים ״לקפלן, כולם לקפלן״. לפני יומיים היה בקצה השכונה התל אביבית הזאת פיגוע. השר איתמר בן גביר קפץ לבקר, שהה כמה דקות והסתלק. בעיני רוב תושבי השכונה, בן גביר, בבואו ובלכתו לא היה ידיד, הוא היה יריב במקרה הטוב. ובהחלט ייתכן שבעיני חלקם גם גרוע מזה. אלה מהם שירדו בלילה לקפלן, שנענו לקול הכרוז, כנראה סבורים שהוא גרוע מזה. קבוצות המחאה רחשו פעילות. זה היה ניסיון לשחזר את הלילה ההוא, הלילה הדרמטי. בן גביר בתפקיד נתניהו. ניצב עמי אשד בתפקיד יואב גלנט. זה היה דרמטי, אבל לא היה באמת דומה. כמו ליל סדר שני לעומת הסדר ראשון. כמו חג שני לעומת החג הראשון. לא הדבר המקורי. כמה שעות לפני תחילתו של צום י״ז בתמוז החל היום, חומות תל אביב לא נבקעו, ובטח שלא חומות ירושלים.

ומה דעתכם על המצב החברתי בישראל? מוזמנות ומוזמנים להשיב

רוזנר עם חמשת כללי הנוסחה שיביאו לכם הצלחה (הקליקו והאזינו)

הצום על הבקעת החומות חל היום. מכאן ואילך, ועד תשעה באב, ימי בין המצרים. ימים קשים ורעים לעם ישראל. לפני כמעט שני עשורים, היו שראו במהלך לפינוי גוש קטיף בעצם ימים הללו אות וסימן. גם היום אפשר לראות בהם אות וסימן. סימן למה? סימן שרע. אפשר לסמן אשמים מכאן ומכאן, כל אחת ואחד על פי עמדותיהם. אפשר להתקוטט בוועדות הכנסת, או במליאה, או ברחוב העיר, או על הכביש המהיר. אפשר גם להסתפק בזה שרע. פיגוע בא והולך, מסע קסום של נבחרת כדורגל בא והולך, מבצע בג׳נין בא והולך. כל אלה רק ימים של הפוגה מהסיפור המרכזי שמלווה את ישראל כבר חצי שנה ויותר. הוא הסיבה לכך שרע. בעטיו, יש מי שמדווחים שקשה להם לישון בלילות. בעטיו, יש מי שנתקעים בפקקים, מתרתחים, מתוסכלים. בעטיו יש מי שמתקשים להגיע לטיסות. בעטיו, יש מי שנפגשים עם מתווכי דירות במדינות רחוקות. בעטיו משפחות מוותרות על מפגשים טעונים במחלוקת.

בחודשים האחרונים צפיתי או הנחיתי יותר מתריסר קבוצות מיקוד של ישראלים מקבוצות שונות, בעלי עמדות שונות. כמעט בכולן נשאלה השאלה ״איזה ציון היית נותן למצבה של ישראל היום״, וכמעט בכולן התשובה הייתה משהו שדומה לציון של תלמידים שנשארים כיתה. אם המשתתפים התבקשו לדרג מ-1 עד 10, הם נתנו 3. אם התבקשו לדרג מ-1 עד 5, נתנו 2, או 1. משמע – ישראל נכנסת לימי בין המצרים במצברוח המתאים. היא נכנסת לימי בין המצרים בתחושה של אובדן שליטה, של מבוכה גדולה, של חרון אין אונים. יש מי שזועמים על המפגינים המחבלים בשגרת היומיום, חוסמים, מפריעים, מאיימים, מתלהמים. יש מי שזועמים על הממשלה ותומכיה, המתעקשת להתקדם, לחוקק, להתעלם מקריאות המצוקה, מהאזהרות, מהייאוש של המחנה היריב.

רע לכולם, אבל לא במידה שווה. למתנגדי הקואליציה רע יותר. צירפנו גרף לדוגמה. הוא אמנם מבוסס על ניתוח חלקי בלבד של נתונים, אבל יש מספיק מהם כדי להצביע על הפער הגדול בין תומכים של מפלגות שונות בהערכת חומרת המצב. שאלנו: כמה טוב או רע המצב החברתי בישראל? בעיני תומכים של הליכוד והציונות הדתית הוא רע (כמחצית) או מקסימום בינוני. הם אמנם בשלטון, אבל רק מעטים מאוד מהם אומרים שהמצב טוב. מקרב תומכים של המחנה הממלכתי ויש עתיד רוב מוחץ אומרים שהמצב רע. כלומר, ״רע״ או ״לא טוב״, על פי הדירוג שמוצע להם. בחנתי את טורי התשובות כדי למצוא משיבות ומשיבים שמילאו את משבצת ה״מצויין״. רק מעטים מאוד עשו זאת. הרבה פחות מאחוז מקרב מי שהשיבו עד כה. אולי בהמשך יצטרפו אליהם עוד כמה, ויעלו קצת את מצב הרוח. אבל נדמה שדווקא בעניין הזה יש קונצנזוס, כנראה הקונצנזוס היחיד שאפשר למצוא. קונצנזוס שרע.

בשבועות הבאים כנראה שלא יהיה יותר טוב. אין סימנים, או סיבות להניח, שיהיה יותר טוב. לא יהיה יותר טוב, בין השאר, משום שהלילה של ניצב עמי אשד לא היה הלילה של אלוף יואב גלנט. נתניהו ניסה להדיח את שר הבטחון הפופולרי של הליכוד, במהלך שהדהים את הציבור, וחילץ ממנו אקט ספונטני של מחאה המונית שראש הממשלה נאלץ להתקפל מולו. מאז נלמד לקח. הזזתו של אשד מהתפקיד הייתה תהליך ארוך, שלב אחר שלב. קודם הודלף, אחר כך נרמז, אחר כך נוסה, נבלם, עוכב, חודש, בוצע. הלם לא היה. אף אחד לא הניח שאשד יישאר בתפקידו. וגם לא בטוח שצריך שיישאר בתפקידו. ממשלה – ואפילו לעומתית ומאתגרת כזו שמכהנת כעת – צריכה לנהל מדינה. אי אפשר להכתיב לה את מי לקדם בדרגה ואת מי להזיז הצידה. העובדה שבן גביר לא מעריך את אשד אינה סיבה להניח שהוא ניצב גרוע, אבל גם אינה סיבה להניח שהוא ניצב נפלא. העובדה שבן גביר לא מעריך את אשד היא פשוט עובדה. ולצידה עובדה נוספת. תרצו או לא תרצו, בן גביר הוא השר.

הדחות מהסוג של אשד הן דבר של שגרה בעולם האכזר של הפוליטיקה והקצונה הבכירה. אריאל שרון הזיז את משה יעלון מתפקיד הרמטכ״ל כדי לממש את תוכנית ההתנתקות כרצונו. הימין זעק, ולמשך כמה שנים חיבק את יעלון כסמל של מי שהעז לעמוד מול שרירות לב שלטונית. זוכרים את זה? זה לא היה כל כך מזמן. אבל איך שגלגל מסתובב…

יעלון הודח, דן חלוץ זכה לקידום. היום שניהם באותה סירה. קחו נשימה עמוקה, ובעוד כמה חודשים או שנים יישב בה – לא בטוח, אבל לא ניפול מהכיסא אם כן – גם יואב גלנט. ובאותה סירה יישב אולי גם אשד. השר בן גביר האשים את הניצב שלו בכך שהוא מנהל קמפיין פוליטי. זו האשמה שמעידה על עליבותו של השר המאשים יותר מאשר על מהלכיו של הנחצב המואשם. אשד אכן מנהל קמפיין, מהסוג שמנהלים כל המודחים, בכל הזמנים, מכל המחנות. עד קרוב לפסגה הגיע, ואליה לא יבוא. אפשר להבין את כעסו, את כאבו. אפשר להודות לו בחום על שירות ארוך שנים, מסור.

אם בן גביר היה מבוגר, ולא מה שנראה לעיתים כנער מתבגר שקיבל חליפה, משרד ומאבטחים, הוא היה מחליק לאשד את ההודעה הנסערת של אתמול, ועובר הלאה. אבל בן גביר החליט לעשות עניין. וגם המפגינים החליטו לעשות עניין. אפשר להבין אותם: באווירת הימים האלה אף אחד לא מאמין שאיזשהו צעד של מישהו הוא צעד ענייני. לא מאמינים לבן גביר, או למפכ״ל שנתן את ידו, שההדחה עניינית. לא מאמינים למחוקקים שהחקיקה עניינית. לא מאמינים לראשי המחאה שהמחאה עניינית (כלומר, נגד שינוי מערכת המשפט). ״חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז״, אומרת המשנה. ״נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל״.

אוי, מה היה לנו. ומה עוד עלול להיות.

, , , , , , , , ,