fbpx

מדוע נדמה שבישראל יש שיח מתרחב של אי ציות?

 

ושוב ישראל נקלעת לדיון על סרבנות. זה דיון מסוכן. הוא היה מסוכן לפני שנה, כאשר נערך בצל הרפורמה המשפטית, והוא מסוכן גם היום, כאשר הוא נערך בצל המלחמה בעזה. הוא מעיד על התפוררות של חברה. הוא מעיד על סדקים עמוקים במה שהיה כמעט מקודש. הוא מעיד על פחד, ומעיד על חוסר אמון, ומעיד על תחושת אין-אונים. צריך להתבונן בו במבט מפוכח ועירני. כך נראים כלים בשעת שבירה. כך נראית מדינה בשעת שבירה.

הנטייה המקובלת, תקשורתית וציבורית, היא להיכנס לוויכוח מי אשם. ועל השאלה מי אשם מנסים להשיב באמצעות השאלה מי התחיל. ועל השאלה מי התחיל מנסים להשיב באמצעות השאלה למה התחיל. כל מדרגה בניתוח הזה מחייבת קפיצה זהירה, ואנחנו בדרך כלל לא זהירים. ובאופן כללי, השאלה החשובה יותר איננה מי אשם, אלא כיצד ניתן, אם ניתן, לתקן את הסדק, ולמנוע שבר. יש מי שחושבים שניתן לעשות זאת בהוקעה כללית, מחייבת, של כל גילוי של סרבנות. הם טועים: סרבנות היא כלי שאין אפשרות לבטל במדינה דמוקרטית. אפשר להוקיע אותה, אפשר להעניש בעטיה, אפשר לעשות אותה לא לגיטימית מבחינה חברתית, אבל אי אפשר לבטל אותה.

מדוע נדמה שבישראל של היום יש שיח מתרחב של אי ציות? הסיבה פשוטה: לאזרחים אין אמון בהנהגתם. עד כדי כך אין להם אמון, שהם מוכנים לשבור את הכלים. וכמובן, בזה צריך לדייק: יש הבדל בין חוסר הסכמה – כל שלטון ניצב מול אופוזיציה שאיננה מסכימה איתו – לבין חוסר אמון – מצב שבו חוסר הסכמה מתורגם להנחה שהשלטון פועל באופן שאינו לגיטימי. אזרח יכול לחשוב שהשלטון מקבל החלטה לא נכונה. זה מצב אחד. במדינה שמתנהלת באורח תקין אזרח כזה מציית גם להחלטה לא נכונה. אזרח יכול לחשוב שהשלטון מקבל החלטה לא לגיטימית. זה מצב אחר. במדינה שרבים מאזרחיה חושבים כך, יתרחבו המעגלים של מי שמאיימים לא לציית, או לא מצייתים.

בנושא דומה היום השמיני, ספרו של מיכה גודמן

בנושא אחר 8 הערות על דו״ח שקדי לגיוס חרדים

מי שאיימו לא להתייצב בתקופת הרפורמה המשפטית לא חשבו שהממשלה טועה. הם חשבו שהממשלה פועלת לקעקע את יסודות הדמוקרטיה. הם חשבו שהממשלה עושה דבר לא לגיטימי. מי שמשחקים עכשיו באיומים לא לציית לפיקוד הצבאי לא חושבים שהמפקדים טועים בהתוויית הטקטיקה. הם חושבים שהמפקדים פועלים לקעקע את סיכוייה של ישראל לנצח במלחמה. בשני המקרים, האמון נמוך – במנהיגים הפוליטיים ובמפקדים הצבאיים. בשני המקרים, החשד חמור – מהלכים לביטול הדמוקרטיה, מהלכים שימנעו ניצחון במלחמה. בשני המקרים, למקבלי ההחלטות לא מיוחסת טיפשות, מיוחס להם זדון. בשני המקרים, המאיימים מונעים מפחד – הפחד לאבד את החירות הנובעת מדמוקרטיה, הפחד להפסיד במלחמה. בשני המקרים, למאיימים יש תחושת חוסר אונים. הם עומדים מול כוחות חזקים מהם, קואליציה שיש לה רוב, מפקדים שיש להם סמכות.

ההשוואה בין שני המקרים, זה של סרבנות הרפורמה וזה של סרבנות המלחמה, תרגיז הרבה מאוד קוראים, ובצדק. יש מקרים של סרבנות, או איום באי ציות, שאפשר להצדיק יותר, ויש מקרים שאפשר להצדיק פחות. מי שאומר ״כל סרבנות לגיטימית״ או ״אף סרבנות אינה לגיטימית״ עושה לעצמו חיים קלים מדי. אי ציות הוא תגובה חריפה מאוד לפעולה של השלטון, ואפשר להגן עליו רק במקרים חריפים מאוד של זדון שלטוני. מכאן, שהשאלה הנכונה אף פעם איננה האם ״גם הם סירבו״ – השאלה הנכונה בכל מקרה לגופו היא ״האם המצב הנוכחי מצדיק סירוב״ (ואני מתעלם במכוון מעוד הרבה מאוד הבדלים בין המקרה של טייסים שאמרו שלא יתנדבו לבין המקרה של מתחזה לאיש מילואים שהצטלם ואיים לא לציית לפקודות).

אפשר בהחלט להשיב על השאלה הזאת בתשובה: ״בשני המקרים אין הצדקה לאי ציות״. אפשר להשיב עליה גם אחרת – כל אחד ואחת על פי שיפוטם. עקביות בתשובה אין פירושה שמי שאומר על מקרה אחד ״זה לא מוצדק״ חייב לומר גם על המקרה השני ״זה לא מוצדק״. עקביות פירושה הצעת נימוק משכנע – שאיננו נגוע בהטיה פוליטית של מחנאות – מדוע שני המקרים מוצדקים, או ששניהם לא מוצדקים, או שאחד מהם כן מוצדק והשני לא מוצדק.

ואחרי שנימקנו, נותרנו עם האתגר העיקרי: שיקום האמון בהנהגה. כל עוד לא ישוקם האמון, לא נתגבר על האתגר. כל עוד ישנם אזרחים רבים מדי בישראל, הסבורים שממשלתם – הנוכחית או אחרת – עושה מהלכים זדוניים מנימוקים פסולים – ולא סתם מהלכים מוטעים מנימוקים גרועים – יגבר הקושי לגרום לאזרחים הללו לקבל החלטות שלטוניות בהכנעה. קרי, לשלטון יהיה קשה לגרום לאזרחים לציית להחלטותיו גם כשאינן מתיישבות עם עמדותיהם.

הנה, המשימה העיקרית נעשית ברורה. שיח הווטאבאוטיזם, הגינוי הממשלתי, הציוצים של פרובוקטורים ילדותיים, מלחמת המי-התחיל, מלחמת המי-אשם – כל אלה רק מעמיקים את הסדקים, ועל כן מחזקים את המגמות שהובילו אותנו למקום המסוכן שאנחנו תקועים בו. המשימה העיקרית, החשובה מכל המשימות, היא חיזוק של אמון הציבור בהנהגה. וזו משימה של ההנהגה. זו משימה של הנהגת הקואליציה, וזו משימה של הנהגת האופוזיציה. זו משימה שמחייבת שינויים עמוקים בהתנהלות השלטון, שינויים עמוקים בהרכב השלטון, שינויים עמוקים בתרבות השלטון.

, , , ,




14/06/2024קברניטי הספינה מכלים את זמנם בקטטות חסרות תוחלת קלמן ליבסקינד, מעריב
המגעים לאיחוד גדול בימין לקראת הבחירות אנה ברסקי, מעריב
איחוד בנט וליברמן משנה את מפת המנדטים יהודה שלזינגר, ישראל היום
הגיע הזמן לומר שלום לאו"ם יהודה בלנגה, ישראל היום
יש אחדות: אף אחד לא מעוניין בחוק ההשתמטות אבי בר אלי, הארץ
המסקנה השגויה של חיים רמון לגבי גיוס חרדים ישראל שמאי, מקור ראשון
מיכה גודמן "פסימי לגבי הטווח הקצר אבל אופטימי לגבי הרחוק" קלמן ליברמן, רשת ב
להפסיק לשחק את המשחק של חיזבאללה אייל זיסר, ישראל היום
השחרור המוצלח לא מוציא את ישראל מהבוץ יוסי ורטר, הארץ
הצלחת הכוח, מגבלות הכוח נחום ברנע, Ynet








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-06-14)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 24 23.9
הליכוד 32 21 22
יש עתיד 24 15 14.2
ישראל ביתנו 6 14 11.5
ש״ס 11 10 9.9
עוצמה יהודית 6 9 9.3
יהדות התורה 7 7 7.3
עבודה 4 5 5.9
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.8
הציונות הדתית 8 5 4.2
מרצ 0 0 2.2
בל״ד 0 0 0
תקווה חדשה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר