דמוקרטיה במשבר צבאי נקלעת לסחרור מרגע שהממשלה מאבדת את אמון הציבור. מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה הביאו לסוף דרכו של אהוד אולמרט כראש ממשלה אפקטיבי לטווח ארוך. מלחמת יום כיפור זירזה את סופה של ההגמוניה של מפלגת העבודה בשלטון. לכישלון יש מחיר, ואת המחיר גובים בקלפיות. דיקטטורות במשבר מתנהלות אחרת. בתחילה, קל להן יותר. ולדימיר פוטין לא נדרש לחשיבה על הבוחרים שלו כאשר יצא למלחמה, וגם לא נדרש להם כאשר שלח אותם לקלפיות במחוזות הבדלניים להודיע על עצמאות. בדיקטטורה, הבוחרים עושים מה שאומר המנהיג, ולא להפך. זה מקנה למנהיג חופש פעולה שאין למנהיג בדמוקרטיה. אבל חושף אותו לסיכון של הרפתקנות יתר. זה מה שקרה לרוסים: הם יצאו לקרב שאינם מוכנים לו, הסתבכו, נשענו על השערות שווא. אחת מהן, שינצחו מהר. עוד אחת: שהמערב החלוש לא ינקוט בפעולת נגד. הם טעו בשני המקרים. האוקראינים נלחמים באורח מעורר הערצה. המערב הגיב באורח מפתיע. לא מעורר הערצה, אבל גם לא מביך.
עוד 3 שבועות: זה הזמן למלא את תחזית הבחירות, ולנצח את הסקרים
אנחנו עוד מנסים להבין מה יקרה לנו בשנה החדשה? בואו ועזרו לנו לחזות
כולם טעו בהערכת תגובתו של המערב. כמעט כולם. פוטין עצמו טעה, אך גם חלק ניכר מאיתנו. וכדי שיהיה ברור על מי אני מדבר – אביט במראה.
הנה, כך כתבתי כאן בפברואר האחרון: ״הביטו לאחור, לשנת 2014, עת שרוסיה פלשה לחצי האי קרים לנוכח שטף של גינויים וסנקציות. כמה זמן זה החזיק מעמד? התשובה: לא הרבה. האירוע נשכח, וחצי האי נותר בידי רוסיה. האם כך גם יקרה באוקראינה? קצת מוקדם לחזות, אבל מי שרוצה לנסות מוזמן לבחון שלושה תסריטים: האחד – הסנקציות מובילות את רוסיה לנסיגה ומאפשרות לאוקראינה להתקיים בעצמאות דומה לעצמאותה שלפני המלחמה. השני – מושגת פשרה, הרוסים מותירים את אוקראינה לנפשה, אבל בפועל היא הופכת לגרורה פוליטית מובהקת של מוסקבה. השלישי – הרוסים מספחים את כל אוקראינה ונשארים לשלוט בה. אם אתה מהמרים על התסריט הראשון, זה אומר שפוטין עשה משגה. אם אתם מהמרים על השני או השלישי, זה אומר שפוטין השיג את מטרתו, לפחות באופן חלקי. עם יד על הלב, אחרי ששאלנו כמה אכפת לכם, כמה מכם מהמרים על התסריט הראשון?״
לא הרבה הימרו על התסריט הראשון. זה השפיע על המדיניות הישראלית, על דעת הקהל בישראל. הזיכרון קצר, אבל מעניין היה איך ישראל הייתה מתייחסת למלחמה בתחילתה, אם הייתה יודעת על המשכה את מה שידוע היום. מעניין מה היו עושים המנהיגים שלנו, מעניין מה היינו חושבים אנחנו. הנה שתי דגימות ממה שחשבנו:
חשבנו שג׳ו ביידן לא יעמוד במשימה. בעיקר חשבו כך מצביעי הימין הישראלי (רק 35% אמרו שיש להם אמון בו בהקשר למלחמה בסקר המדד וכאן חדשות). אולי חלקם עדיין חושבים כך. אבל הם אם חושבים – הם טועים. התנהלותו עד כה מעוררת התפעלות. הוא לא מסבך את ארה״ב ואת העולם במלחמת עולם (בינתיים) אבל מספק לאוקראינים את הגב שמאפשר להם להילחם כמו אריות וגם להביך את הרוסים.
חשבנו שישראל איננה צריכה להצטרף באופן מלא לסנקציות נגד רוסיה. רוב הישראלים הניחו שרוסיה תנצח. הם הניחו שלאחר שתנצח תתפנה לעשות חשבון עם מי שפעל נגדה, ולישראל יש עניין לא לפתוח חשבון עם רוסיה, שכוחותיה מוצבים בסוריה. כאשר שאלנו במסגרת מחקר של המדד עבור המכון למדיניות העם היהודי כיצד על ישראל לאזן שיקולי מוסר מול אינטרסים, האם עליה לבחור צד באופן ברור, התשובות שיקפו שני סנטימנטים ברורים. הראשון – הציבור עם אוקראינה. רק מעט ישראלים חשבו שלרוסים יש סיבה סבירה לתקוף את שכנתם. השני – הציבור רוצה להיזהר במעורבות הישראלית, ובמידת החשיפה של ישראל לסיכון. רובו חשב שיש לגנות את התוקפנות הרוסית, כל עוד הגינוי איננו מביא לפגיעה משמעותית ביחסים עם רוסיה. כלומר, היחסים עם התוקפן.
הישראלים שבחרו כך הבינו מן הסתם שזו איננה הבחירה המוסרית הטהורה, זו הבחירה המשקללת את מה שהם חושבים על המלחמה – רוסיה היא תוקפן שראוי לכל גנאי – לבין מה שהם חושבים על הצרכים של ישראל – ניצחון רוסי מחייב את ישראל להישמר. כמובן, רוסיה עוד לא הפסידה במלחמה נגד אוקראינה. פוטין עוד מנסה לטרוף את הקלפים ולחלץ משהו מהמלכודת שקלע את עצמו לתוכה. אבל מצבה של רוסיה לא נראה טוב, ומצבו של השליט שלה לא נראה טוב, ובדיעבד, יהיו בוודאי מי שיאמרו שגם התנהלותה של ישראל הייתה שקולה מדי, רופסת מדי. ישראל חשבה שהיא נזהרת, אבל למעשה נמנעה מלקפוץ על עגלת המנצחים, ונותרה בשולי הדרך, אולי מובנת אך לא בדיוק זוהרת.
האם צריך היה לנהוג אחרת? בדיעבד, קל לומר כל מיני דברים. בפועל, אין למנהיגים אלא את המציאות שלפניהם. אם העריכו שרוסיה תנצח, פעלו על פי הערכה זו. אם העריכו שאוקראינה לא תחזיק מעמד, אם הניחו שהמערב ירים ידיים במהירות, שביידן ינהג באוקראינה כפי שברק אובמה נהג בחצי האי קרים, פעלו על פי הערכות אלו. האם זה אומר שבפעם הבאה צריך לנהוג אחרת, להיות קצת פחות זהירים וקצת יותר מוסריים? זו שאלה מורכבת למנהיגים ושאלה מורכבת לציבור. יש מי שחושבים כך, אבל לא בטוח שהיו נוהגים כך כאשר ידם על ההגה, והאחריות נתונה להם. יש מי שחושבים כך, ואולי בפעם הבאה יתבעו ממנהיגיהם התנהלות קצת אחרת. פתחנו בתזכורת על כך שמדיניות החוץ של מדינה דמוקרטית מושפעת בהכרח מדעת הקהל, מהר יותר ובאורח חד יותר. האם לקחו של ההיסוס מול רוסיה ישפיע על העמדה הישראלית מול התוקפנות של הרודן הבא, ימים יגידו.
