אנחנו שואלים מה יקרה בשנה הבאה. אוספים תשובות כבר שבועיים. את חלקן הצגנו אצל מאיה רכלין, בהמשך נציג עוד, כי התשובות ממשיכות להיאסף, ועוד ימשיכו עד תום תקופת החגים לפחות (אתם יכולים להצטרף ולחזות את האירועים כאן). למה טוב לחזות אירועים? הרי אנחנו יודעים שהתחזיות שלנו לעיתים קרובות אינן מתממשות. טוב לחזות אירועים כי התחזית מלמדת על רמת ציפיות ועל מצב רוח. במקביל לתחזית האירועים אנחנו ממשיכים גם במשחק תחזית הבחירות של המדד וכאן חדשות. גם הוא לא בהכרח יחזה את תוצאות הבחירות יותר טוב (וגם לא בהכרח פחות טוב!), אבל הוא נותן אינדיקציה למה הבוחרים חושבים, ואיפה הם מניחים שהסקרים והפרשנים טועים.
מה יקרה לנו בשנת תשפ״ג? נראה אתכם חוזים
חרדים ולא חרדים: בואו לפצח את אתגר היחסים
אז מה יקרה בשנה הנכנסת? נתמקד כאן רק בשתי תוצאות מתוך לא מעט שיש. נתמקד בתוצאות שמתייחסות להבטחות חסרות כיסוי של מנהיגים לקראת בחירות. נגלה שהציבור קצת פחות טיפש ממה שנדמה למנהיגים שלו. מילא שאף אחד לא מאמין להבטחות של המחנה היריב. זה די ברור. מי שמצביע לציונות הדתית, לא מאמין להבטחות של מרב מיכאלי. מי שמצביע לעבודה, נוטה לזלזל בהבטחות של סמוטריץ׳, או של בנימין נתניהו.
זה, כאמור, די טבעי. מה שמעניין זה שהציבור לא בדיוק מאמין גם להבטחות ולתסריטים שמציירים המנהיגים שהוא כן מצביע להם. כלומר – מצביעי בני גנץ לא באמת משוכנעים שמה שהוא מבטיח שיעשה הוא אכן יעשה. ומצביעי ש״ס לא כולם מאמינים שאריה דרעי באמת יחלק להם תלושים למזון בחינם. המנהיגים מבטיחים, כי זה מה שנהוג לעשות, וכי הם מקווים שדווקא מי שמאמינים יהיו מי שגם שמים בקלפי את הפתק המכריע. הציבור שומר על ערנות סבירה, ועל ספקנות בריאה. נציג שתי ראיות.
ראשונה: בית המשפט העליון. כמה הבטחות שאנחנו נאלצים לשמוע על הסדר החדש שייעשה בבית המשפט העליון. אחד מבטיח מהפכה, אחת מבטיחה רפורמה, אחרת מבטיחה להגן על השופטים בגופה. כאילו בית המשפט הוא הבעיה מספר אחת של ישראל (הוא לא), כאילו ברגע שתהיה כנסת חדשה צפויים שינויים מרחיקי לכת (הניסיון מלמד שזה לא כל כך פשוט), כאילו חיינו תלויים בשאלה אם שקד או סער יפצלו את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (הבעיה של סער, שבחר ביועצת שכבר ספגה חבטה מקצועית קשה – בעיקר בגלל שלא הייתה חכמה מספיק לרדת מהעץ אחרי שקיבלה רמז), כאילו הדמוקרטיה הישראלית תלויה בזה שגלאון תמנע פגיעה בבית המשפט (מותר לשנות קצת את בית המשפט, וישראל לא תחדל מלהיות דמוקרטיה).
כך או כך, אנחנו שואלים האם בתשפ״ג, השנה הנכנסת, ״תעבור חקיקה שתצמצם את סמכויות בית המשפט העליון״. אפשר לומר שכן, ואז לבחור גם מתי, עד חנוכה, עד פסח, או עד ראש השנה הבא. ואפשר גם לומר שלא. החישוב כמובן מסובך, כי כדי לדעת אם יש בכלל התכנות שתעבור חקיקה צריך לדעת קודם מי ינצח בבחירות. אבל אנחנו יודעים שבוחרי הימין מאמינים שהימין עומד לנצח – ותכף גם נוכיח לכם שזה מה שהם חושבים. אם הם חושבים שהימין עומד לנצח, ואם האזינו לשלל ההבטחות של המחוקקים מימין, שלמה קרעי, דוד אמסלם, יצחק פינדרוס, היו אמורים לומר לנו שכן – בטח שיעברו חוקים שיצמצמו את סמכויות בית המשפט העליון. האם לא לשם כך, בין השאר, הם רוצים ממשלת ימין-ימין? האם לא לשם כך חברו הליכוד, הציונות הדתית, יהדות התורה וש״ס?
זה מה שהייתם מניחים שיקרה. אבל זה לא מה שקורה בפועל. ניתחנו את התחזיות לפי מחנות פוליטיים. את כל המרכז צירפנו: ימין-מרכז, מרכז ושמאל-מרכז. למה צירפנו? כי הנחנו שחלק מתומכי הימין-מרכז הם מצביעים שלא שייכים לגוש הימין. לכם השארנו לחוד רק ״ימין״ ולחוד רק ״שמאל״ ואת כל מה שבאמצע חיברנו. התוצאה מעניינת: בשמאל ובמרכז לא מניחים שיצומצמו סמכויות בית המשפט. זה מעניין משום שהמרכז-שמאל מנסה לשדר תחושת דחיפות ובהלה מפני האפשרות שיצומצמו סמכויות בית המשפט. אבל אם הציבור שלהם מניח שהסמכויות לא יצומצמו, לא ברור על מה בדיוק הבהלה (אפשר כמובן להניח, שהציבור שלהם מניח שגוש נתניהו לא ינצח בבחירות, ולכן לא תהיה חקיקה. יש בזה משהו).
אבל יותר מעניין מה שקורה בימין. כבר אמרנו: בימין יש רוב שמשער שגוש נתניהו עומד לנצח בבחירות. ואם כך, היה צריך להניח שסופסוף יוגשם חלום הדורות של צמצום סמכויות בית המשפט. ובכל זאת – רוב מובהק של תומכי הימין סבור שסמכויות בית המשפט לא יצומצמו השנה. זה אמנם רוב יותר קטן מהרוב הברור במרכז ובשמאל, ובכל זאת רוב מובהק. יותר משישים אחוזים אומרים לא. אולי בגלל שיש להם ניסיון, והם מבינים שחלק גדול מהדיבורים על צמצום סמכויות בית המשפט הם רטוריקה ריקה של פוליטיקאים שמצאו דחליל להתנגח בו. אולי משום שהם זוכרים שלנתניהו כבר היו כמה קואליציות, ולמרות זאת תמיד בלם ניסיונות לצמצם את כוחו של בית המשפט. אולי זה משום שהם חושדים שגם בתוך הקואליציה הצרה של גוש נתניהו יהיו כמה עושי צרות שלא יאפשרו להשיג רוב לרפורמות בבית המשפט (יולי אדלשטיין, אנחנו מסתכלים עליך!). מסיבה כלשהי, הם לא מאמינים. רוצים רפורמות? בטח שהם רוצים. מאמינים שנתניהו ינצח? די מאמינים. חושבים שיהיו רפורמות משפטיות? אה, לא ממש. לא הרוב. מעניין.
תאמרו: אולי זה פשוט הביביסטים, שיודעים שאי אפשר להאמין להבטחות של נתניהו (זה לא הוא שהבטיח לגנץ רוטציה?). הנה דוגמה שנייה, שתלמד שהמצב דומה גם במפלגות אחרות:
על מה מבוססת אסטרטגיית הבחירות של המרכז-שמאל? זו לא כל האסטרטגיה, אבל זה דבר משמעותי שעומד בבסיסה: על האמונה שברגע מסוים, אולי ממש אחרי הבחירות, כשלנתניהו שוב לא יהיה רוב, לא תהיה לו ברירה והוא יפרוש. או שיקום מישהו אחר בליכוד ויאתגר אותו, או שהוא יגיע להסדר טיעון, או שהחרדים יאלצו אותו, ויאיימו ללכת עם גנץ. אין סיכוי שנתניהו ישרוד עוד כשלון. אביגדור ליברמן פיזר הערכות כאלה כבר לפני סיבובי בחירות קודמים. גנץ ולפיד קצת יותר זהירים, אבל בשיחות רקע, הם ומקורביהם מנסים לשכנע שלא-יכול-להיות שנתניהו באמת יישאר אם לא ישיג את ה-61 המיוחל. או שיפרוש, או שיופרש, כדי לאפשר ממשלה עם הליכוד ללא נתניהו או ממשלה בלי הליכוד ועם המפלגות החרדיות. קשה לדמיין אפשרות קואליציונית אחרת.
האם נתניהו יפרוש השנה? בוחרי הליכוד כמובן לא חושבים כך. זה טבעי, זה צפוי. בעיצומה של מערכת בחירות, ובעיקר כאשר הם סבורים שנתניהו עומד לנצח, למה שיניחו שהוא מתכוון לפרוש. ניצחון מבטיח שיישאר, וניצחון זה מה שהם רואים מול העיניים. אבל מה עם הבוחרים של הגוש השני? האם הם מאמינים שנתניהו עומד לפרוש? ובכן – התשובה היא לא. בגרף הצגנו את בוחרי יש עתיד, שרובם חושבים שפרישת נתניהו אינה קרובה. אבל המצב דומה גם במפלגות אחרות של גוש אנטי-ביבי. יותר משבעים אחוז ממצביעיו של גנץ אמרו לנו שנתניהו לא יפרוש בשנת תשפ״ג. 65% ממצביעי מרצ אמרו שלא יפרוש. 75% מבוחרות העבודה אמרו שלא יפרוש. ובמילים פשוטות: הבטחות, רמזים, שמועות, כל מה שקשור לפרישה אפשרית של נתניהו – כל זה לא משכנע את הבוחרים המתנגדים לאפשרות שיחזור לראשות הממשלה.
התחזית לתשפ״ג: נתניהו נשאר – וגם סמכויות בית המשפט נשארות. לכאורה, סתירה. למעשה, כך היה כבר די הרבה שנים, אז למה לא הפעם?
