האם רבנות היא מקצוע? העוסקים ברבנות ודאי סבורים שמדובר ב״שליחות״, אבל כך חושבים גם מורים (והם צודקים), וגם רופאות (והן צודקות), וגם עיתונאים (בהם אני קצת מפקפק, אולי משום שאני מכיר אותם היטב), וגם פקידים בכירים במשרדי ממשלה ועוד ועוד. להיות מורה, זו שליחות, וגם מקצוע. ומה בנוגע לרב? עובדתית, ישנם בישראל, וגם מחוצה לה, מי שמתפרנסים מרבנותם. מצד שני, לא כל מי שלומד רבנות יתפרנס מרבנות. מצד שלישי, זה נכון גם ללומדי משפטים, שרבים מהם הולכים לעשות עם התואר שלהם משהו אחר.
אם רבנות היא מקצוע, ברור מדוע היועץ המשפטי לממשלה יתקשה להצדיק בבג״ץ את עמדתו של שר האוצר, אביגדור ליברמן. בין שני אלה, כך דווח אתמול, התגלעה מחלוקת. בחודש יולי שעבר, ליברמן הודיע שמעתה הזכאות לסבסוד מעונות יום בגילאי אפס עד שלוש תהיה תלויה במיצוי כושר השתכרות. זה אומר שרק משפחות שבהן שני ההורים עובדים או לומדים לימודי מקצוע, שיהפכו אותם לעובדים בעתיד, יוכלו לקבל מהמדינה סבסוד המדינה למעונות יום. החרדים זעמו. הם ראו בזה ניסיון מכוון לפגוע בהם. ליברמן לא הכחיש – רק שהוא לא יקרא לזה ״פגיעה״ הוא יקרא לזה ״צעד הכרחי כדי לזרז את החרדים לצאת לעבודה״.
שליברמן מדמיין עבודה, הוא מדמיין אנשי הייטק, מהנדסות, מורים, רופאות. זה מה שהמשק הישראלי צריך. זה מה שיהפוך את החברה החרדית בישראל מחברה נסעדת לחברה יצרנית. אבל לליברמן יש בעיה: גם רבנות היא מקצוע, ורבנות לומדים בישיבות. כלומר – כל חרדי שרוכן על הגמרא יכול לטעון שהוא לומד מקצוע, ובכך לעקר את המהלך שליברמן מבקש להוביל. ליברמן יודע – הוא לא תמים – שזה מה שהחרדים יעשו. מרגע שיוכרע שחרדי הלומד לרבנות הוא חרדי הזכאי לסבסוד, כולם יהפכו לתלמידי רבנות.
ואמנם, המדינה תספר לבג״ץ כל מיני מעשיות על בחינות שתפקידן יהיה לברר האם הלומד באמת לומד את המקצוע. אבל מאחורי המעשיות על בחינות יהיו בוחנים. ומי יהיו הבוחנים? מי שבוחנים בבחינות לרבנות. כלומר, רבנים חרדים שמלכתחילה סבורים שליברמן הוא צורר המנסה לעקור את לומדי התורה ממקום מושבם. וכמובן, אסור לחשוד בכשרים, אבל בכל זאת מתגנבת מחשבה סוררת, שמא לבוחנים תהיה נטיה לנהוג בחסד גדול עם הנבחנים, בכדי שאפשר יהיה להמשיך לסבסד את מעונות היום של ילדיהם.
הנה, זה המקום שבו המערכת המשפטית הדקדקנית והנוקשה מפריעה למערכת הפוליטית המעשית והגמישה לעשות את עבודתה. ליברמן יודע מה הוא רוצה. גם היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט יודע מה ליברמן רוצה. שניהם יודעים שאם יוכשרו לימודי רבנות, היעד של ליברמן לא יושג (וזה בלי קשר לדיון אחר, שגם הוא חשוב, האם זה בכלל הצעד הנכון, והאם זו בכלל השיטה שיכולה להביא תוצאות לטווח ארוך). אבל מנדלבליט, כבול בעבותות המקצוע שלו – ומשפטנים נוטים לאדיקות במשפטנותם הרבה יותר מכפי שרבנים אדוקים ברבנותם – מרגיש שאין לו ברירה. הוא לא יכול לאפשר לליברמן אפליה ברורה כל כך דווקא נגד מקצוע אחד, הרבנות.
ליברמן צודק עניינית. מנדלבליט צודק משפטית. ליברמן עסוק במדיניות עניינית. מנדלבליט מחוייב בנאמנות משפטית. נציגי החרדים, ואוהדיהם באופוזיציה וגם כמה בקואליציה, מזהים היטב את הסדק הזה, ויודעים כיצד לנצל אותו לטובתם. גם אליהם אין מה לבוא בטענות. הם סבורים שחשוב יותר לשמור על עולם התורה, להגדיל אותו, מאשר להוציא אברכים לעבודה. זה ויכוח על סדר עדיפויות לאומי. ויכוח חשוב ולגיטימי. ויכוח שהחרדים מפסידים בו ציבורית ומנצחים בו מעשית.
כלומר:
יש הרבה יותר ישראלים שמסכימים עם ליברמן בעניין הזה מאשר ישראלים שמסכימים עם החרדים בעניין הזה (וכפי שאפשר לראות בגרף, מתוך משחקי התקציב שלנו, הישראלים האלה היו מורידים גם את שכר הרבנים, וגם את שכר השופטים, שמחשש לפסילתם מדינת ישראל תמשיך לסבסד לימודי רבנות).
ומצד שני, במבחן המדיניות הממשלה מתכוונת, על פי הודעתה לבית המשפט, להמשיך לממן את סדר העדיפויות הלאומי כפי שעוצב בהשראת החרדים.
