fbpx

מה קורה לצה״ל? מה שקרה לבית המשפט העליון

 

אף פעם לא קל לומר מה בא קודם, הביצה או התרנגולת. נניח שירידה האמון בצה״ל זו הביצה. נניח שהשרה אורית סטרוק היא התרנגולת. מה בא קודם: ירידה באמון, שהפוליטיקה מדדה אחריו בהסתערות על המפקדים. או אולי הסתערות של פוליטיקאים, שבעקבותיה נפגע האמון. כך או כך, שני אלה מתרחשים מול אפנו, ויש להם השלכות מרחיקות לכת. הבוקר הם התגשמו בדמותה של סטרוק, המגנה את הפיקוד הבכיר במערכת הביטחון, משום ש”הוציאו הודעה משותפת על טרור לאומני יהודי״. על מה יצא קצפה של סטרוק? הנה מה שאמרה: ״מי אתם, כוח וגנר? מי אתם שתוציאו הודעה כזאת תחת האף של הממשלה? הם יטיפו לנו מוסר? אני נגד האירועים האלה אבל זאת בושה וחרפה לקרוא לזה טרור לאומני״.

אם כך, סטרוק התרגזה פעמיים. פעם על כך שההודעה יצאה ״מתחת לאף״ של הממשלה, ופעם על כך שנקטה במינוח ״טרור לאומני״. אבל מה שמעניין הוא החלטתה להציג את צמרת מערכת הבטחון כאותו כוח וגנר, כוח מקצועני, מורד, הפועל למען האינטרסים של עצמו ולא על פי הנחיות המדינה ששלחה אותו. זה קורה לא בפעם הראשונה: בשבועות האחרונים נשמעה בחוגי ימין ביקורת חריפה על שר הבטחון, על הרמטכ״ל, על אלוף פיקוד המרכז, על מפקד חטיבת בנימין. חלק מהביקורת באה מהשטח, או מה״רשתות״, חלק באה מההנהגה. כלומר: יש בימין מי שסבורים שבקרב תודעתי ותדמיתי בינם לבין ראשי הצבא הם יכולים לנצח. יש מי שסבורים שלמרות הפופולריות של צה״ל, למרות שצה״ל הוא צבא העם, והחיילים הם הילדים של כולנו, וכל שאר הקלישאות – למרות כל זאת אפשר לנגח אותו, ולצאת מזה בשלום.

זו אינה תופעה חדשה לגמרי. חזינו בה בתקופת מעצרו ומשפטו של אלאור אזריה ובאירועים אחרים. כמעט בכולם היה דפוס זהה: צה״ל מצא את עצמו מתעקש על מימוש ערכיו, כפי שהמפקדים מבינים אותם, מול גל של ביקורת של מי שמזהים את מימוש הערכים האלה כהזדהות עם הצד הלא נכון. במקרה של אזריה, דאגה למחבל הרוג על חשבונו של חייל הורג. במקרה של פרעות היהודים בכפרים הפלשתינים, דאגה לישובים שמהם יצאו רוצחים על חשבון הבנה לזעם המתפרץ של מתיישבים שחייהם בסכנה.

כאשר מנהיגי מתיישבים, כאשר מנהיגים פוליטיים, מרגישים שיש טעם להתנגח בראשי מערכת הבטחון, זה אומר שהם מזהים חולשה, מזהים פגיעות. אורית סטרוק מניחה שהיא יכולה למתוח ביקורת חריפה על הרמטכ״ל, ולצאת מזה בשלום. היא מניחה שהציבור בכלל, והציבור שלה לא יבוא איתה חשבון על דברים קשים שהיא אומרת על לוחם ללא חת, מפקד קרבי. לכאורה, זו הנחה משונה. צה״ל היה ועודו גוף שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה. אלא שהתנהגות הפוליטיקאים מעידה שהזמנים השתנו, והחסינות של צה״ל כבר לא כשהייתה.

שלושה דברים קרו:

הפרדה תודעתית בין ״חיילים״, שאיתם העם מזדהה, לבין ״מפקדים״, שאיתם העם – ובעיקר גורמים בימין הקשה – פחות מזדהים. היכולת להבדיל בין הזוטרים לבין הבכירים מאפשרת למבקרים לתקוף את הצבא, בלי להיראות כמו שתוקפים את החיילים.

קיבוע תדמיתם של ראשי הצבא כמי שערכיהם אינם מתיישבים עם ערכיו של הימין. צמרת הצבא מתוארת כ״שמאלנית״, או כ״זהירה מדי״ או כ״שבויה בקונספציה״. העובדה שכמה מראשי צה״ל בדור האחרון פנו למפלגות שמאתגרות את גוש הימין הועילה מאוד לתהליך הזה. ראו את גנץ, אשכנזי, איזנקוט, גולן, ראו את גלנט, שאמנם הצטרף לליכוד, אבל בלם את הרפורמה המשפטית – והבינו למה הימין מרגיש שיש לו סיבה והזדמנות לתקוף את מפקדי צה״ל.

ירידה כללית במעמדם של מוסדות לאומיים. בעיקר בימין, ניכרת חשדנות גוברת בכל מה שיש לו ריח של ממסד. מה ששייך לממסד הוא כנראה ״הגמוני״, או שהוא שייך למערכת של ״דיפ סטייט״, או שהוא מבטא את כוחן הלא פרופורציוני של ה״אליטות״.

האם מי שמאמין בא-לוהים הוא יותר מוסרי? בואו להשיב לסקר חדש

האם מדינת ישראל צריכה להיות יותר מוסרית? ההסכת של רוזנר

שימו לב לדברים הנוקבים של סטרוק. היא מדמה את המפקדים ל״כוח וגנר״, כלומר, מי שמלחמתם אומנותם, ואינם מרגישים כפופים למוסדות הדמוקרטיים. היא מגנה אותם על פעולה מתחת לאף של הממשלה. כלומר, שוב חתרנות, שוב התעלמות מרצון הבוחרים. היא מרגישה שהשפה שהם משתמשים בה, ״טרור לאומני״, מבטאת סנטימנט של קבוצת מיעוט, בחירת מילים שמעידה על אידיאולוגיה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה של רוב העם (ושל החיילים הפשוטים, שהם נציגיו האותנטיים של העם בצבא).

מה קורה לצה״ל? מה שקרה לבית המשפט העליון, רק בתהליך איטי יותר ומדוד יותר, בין השאר משום ששופטי העליון אכן לקו לזמן מה בתחושת כוח מוגזמת, ולעומתם מפקדי צה״ל פועלים בזהירות מופלגת. ובכל זאת, מדובר בטענות דומות, ובהאשמות דומות: מפקדי צה״ל מקבלים החלטות בלא סמכות (מתחת לאף), אלה החלטות שמפריעות לממשלה לממש את רצון העם, אלה החלטות שמבטאות סדר יום אידיאולוגי של קומץ נבחרים-מטעם-עצמם. מה הפתרון? כמובן, להחליף אותם. לזרוק את הטייסים שמאיימים באי-התייצבות למילואים. להכניס את בנות ובני הפריפריה ליחידות העילית הטכנולוגיות. להכתיב מינויים של בעלי עמדות מתאימות לתפקידי מפתח (עופר וינטר).

נותרנו עם שאלת הביצה והתרנגולת: האם צה״ל, בהתנהלות רשלנית (אם בפנסיות, אם בבזבוזים, אם בהזנחת טיפול בחיילים, אם בהססנות מבצעית או במחדלים מבצעיים), הוא שהביא על עצמו את הפגיעה בתדמיתו – וזו מנוצלת עכשיו על ידי פוליטיקאים לקידום סדר היום האידיאולוגי שלהם (במקרה של סטרוק, הגנה על הפורעים בכפרים). או. שאולי צה״ל מתנהל כמו שצה״ל תמיד התנהל, והפוליטיקאים הם אלה שזיהו מטרת דמות אפשרית לניגוח, וסדקו בערמומיות את מה שאמור להיות המוסד המאחד בזירה יהודית-ישראלית מקוטבת.

כך או כך, יהיו לזה השלכות. או שהצבא ייאלץ לגלות גמישות אידיאולוגית בצד אחד, מה שמייד יעמת אותו עם צד אחר. או שהצבא יתעקש לשמור על התנהלותו, כאילו החברה הישראלית היא אותה חברה שבצילה עוצבה דמותו וממלכתיותו של הצבא, ואז צפויים לו ימים של עימותים מול המערכת הפוליטית. נו, תשאלו, ומה הסכנה? נסו תרגיל בדמיון מודרך. הביטו ביחסי המפכ״ל והשר לביטחון פנים. ועכשיו דמיינו את סטרוק בתפקיד שרת הבטחון. כשאיתמר בן גביר הוא השר לביטחון פנים, לא כל כך קשה לדמיין את זה.

, , , , , , ,



19/06/2024על גיוס בני ישיבות וחרדים – מבט הלכתי מיכאל אברהם, שו״ת ומאמרים
גדי היימן, אז איפה המנוע של ההיסטוריה? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
המו"לים מופתעים ממבול הספרים על המלחמה שירי לב ארי, כלכליסט
מלחמות ונסיגות: 40 שנות המאבק הישראלי בלבנון יהודה יפרח, מקור ראשון
אורוול 1984? בית הנשיא 2024! אשר כהן, ישראל היום
אף על פי כן, אסור למחאה להתייאש נחום ברנע, Ynet
בממשלה הבאה החרדים כנראה לא יהיו שותפים חגי סגל, מקור ראשון
חשש מהורדת דירוג האשראי סוניה גורודיסקי, ישראל היום
קברניטי הספינה מכלים את זמנם בקטטות חסרות תוחלת קלמן ליבסקינד, מעריב
המגעים לאיחוד גדול בימין לקראת הבחירות אנה ברסקי, מעריב








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-06-14)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 24 23.9
הליכוד 32 21 21.9
יש עתיד 24 15 14.2
ישראל ביתנו 6 14 11.7
ש״ס 11 10 9.9
עוצמה יהודית 6 9 9.3
יהדות התורה 7 7 7.3
עבודה 4 5 5.9
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.8
הציונות הדתית 8 5 4.2
מרצ 0 0 1.7
בל״ד 0 0 0
תקווה חדשה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר