קודם כל, הפיכה לא הייתה. כדאי לומר את זה במפורש, משום שהמילה ״הפיכה״ נזרקה במהלך הלילה והבוקר לחלל העולם, כאילו מדובר באיזו תובנה טריוויאלית. הפיכה היא ניסיון לתפוס את השלטון בכוח. בוושינגטון הלילה לא היה ניסיון לעשות שום דבר שאפשר בכלל להבין מהו. להפריע לקונגרס לאשרר את תוצאות הבחירות? אולי. אבל בשום רגע לא הייתה סכנה שתוצאות הבחירות לא יאושררו. מקסימום, שהאשרור יידחה קצת.
אז מה היה? קריאת ייאוש של קבוצה שמרגישה שהבחירות נגנבו לה. התפרצות אחרונה של נשיא לא צפוי ששיבש כמעט כל מסורת פוליטית בוושינגטון. עדות נוספת לכך שאלימות היא מוסד שנטוע עמוק, מושרש היטב, במסורת הפוליטית האמריקאית. הייתה אלימות במאה ה-19, כמעט לכל אורכה, והייתה בשנות החמישים, כאשר אמריקה הבינה סופסוף שצריך להשוות את מעמדם של שחורים לזה של לבנים. והייתה בשנות השישים, כולל רצח והפגנות אלימות מאוד. ובתחילת שנות השבעים בהפגנות נגד המלחמה בויאטנם. ובמהומות בלוס אנג׳לס בשנות התשעים. כל אירוע והמאפיינים שלו. כל אירוע והמחוללים שלו. השורה התחתונה זהה: אמריקה היא זירה שבה פוליטיקה ואלימות משמשות בקרבה מסוכנת.
כל השאר פחות חשוב. היה מחדל אבטחה שאפשר למפגינים לצלם את התמונות המטרידות והמתגרות של רגליים על שולחנה של יו״ר בת הנבחרים, ננסי פלוסי. הייתה בהלה שהוזנה על ידי דיווחים היסטריים ברשתות הטלוויזיה. הייתה סערה ברשתות החברתיות, למה שזה שווה. ואז העסק נרגע. מרגע שכוחות הביטחון הגיעו, זה אפילו לא לקח הרבה זמן או מאבק. המפגינים פרצו, הצטלמו, נופפו בידיים, הבינו שנגמר והלכו. כאמור, הפיכה זה לא. להפיכה יש מטרה פוליטית. לאירוע של אתמול לא הייתה מטרה פוליטית.
מה הנזק? אחרי שהדמוקרטים הפגינו באלימות ברחובות שיקגו, בוועידתם הסוערת של 1968, הם התקשו לחזור לשלטון. הציבור רצה חוק. וסדר, ובחר, ברוב עצום, פעמיים, את ריצ׳רד ניקסון. זה עלול לקרות גם לרפובליקנים של העשור הקרוב. אם תושבי הפרברים, אנשי מעמד הביניים שאינם מחויבים אידאולוגית דווקא למפלגה אחת, האמריקאים שמכריעים בחירות – אם כל אלה ירגישו שבחירה ברפובליקנים פירושה בחירה באלימות – למועמדים הרפובליקנים יהיו חיים קשים. כמובן, יהיו מחוזות שבהם דווקא המועמדים הכי לעומתיים, הכי קיצוניים, יזכו לרוב. אבל בבחירות מדינתיות וארציות זה ייעשה מסובך. ג׳ורג׳יה השמרנית, שזה עתה בחרה בשני דמוקרטים, היא תמרור אזהרה למפלגה הרפובליקנית.
הנתונים, מסקר של פיו, מדברים בעד עצמם. בעידן הנוכחי, הרפובליקנים מרגישים מצונזרים, ולכן נוטים לקבל התבטאויות קיצוניות יותר מדמוקרטים.
