בן מאה, כאילו מת ובטל ועבר מן העולם. זו משנה, במסכת אבות. הרב גרשון אדלשטיין, מנהיג החרדיות הליטאית שמת השבוע, בן מאה ועוד קצת, ודאי הכיר את פירושו של הגאון מווילנה על המשנה הזאת – פירוש המציין מקור: הנביא ישעיהו, פרק מ״ה. בימים עתידיים, אולי ימות המשיח, אומר הנביא, ״הנער בן מאה שנה ימות״. כלומר, זה היעד. זה הגיל שאליו נזכה כולנו להגיע בימות המשיח. מה שעשוי להתפרש כתחרות לאמונה הרווחת שהגיל המיוחל הוא 120, כגילו של משה רבנו במותו.
בואו לתת ציון לסמוטריץ׳, לוין, רגב, בן גביר ולשאר שרי ושרות הממשלה
כך או כך, אדלשטיין הלך לבית עולמו, וילווה, כמקובל, בהמונים מתאבלים. על מה מתאבלים? שאלה טובה. אם כבר נחשב כמת ובטל, אין על מה להתאבל. ובכל זאת, יש אבל. גדול תורה נפרד מהעולם. מנהיג קהילה נפרד מהעולם. רק שנה חלפה מאז נעשה למנהיג הבולט של החרדים הליטאים, עם מותו של הרב חיים קנייבסקי. החרדים נוטים להמליך על עצמם מנהיגים קשישים, מה שמבטיח תחלופה תכופה. לא תמיד כמובן, הכל תלוי בתוחלת החיים, שאין דרך לדעת מראש. בנדיקטוס השישה עשר, מנהיגם של הקתולים למשך שבע שנים, התפטר מהאפיפיורות כאשר בריאותו התערערה, וחי עוד כמעט עשור אחר כך. פרנציסקוס, המכהן כעת, רק בן שמונים ושש. ילד. אבל גם הוא כנראה מתלבט האם וכמה להתמיד בתפקידו.
לאורך הכהונה יש חשיבות. בנדיקטוס כיהן שבע שנים, פרנציסקוס משלים עשור. לא במקרה, השפעתם אינה דומה לזו של קודמם, יוחנן פאולוס השני. היו כמובן נסיבות, של אישיות, של תקופה, של כריזמה, שהפכו את האפיפיור של סוף המאה העשרים למשפיע כל כך. והיה גם משך הכהונה. יותר מרבע מאה ישב יוחנן פאולוס על כס האפיפיור. יותר מבנימין נתניהו בכל כהונותיו יחד. יותר מארדואן כראש ממשלה וכנשיא יחד. משך הכהונה של מנהיג מאפשר לו קביעת סדר יום לטווח ארוך, מאפשר לו הטמעה של תורות חדשות, מאפשר לו דומיננטיות. לרב אדלשטיין לא היה זמן להנהיג מעבר להנהגת שגרה. גם לא לקנייבסקי לפניו. מתי הייתה לרב גדול יכולת לחולל תפנית? יש שילכו לאחור עד לימיו של הרב אלעזר מנחם שך. השפעתו ניכרה בציבור החרדי למשך כשלושים שנה. אם הייתה השפעה לטובה או לרעה זו כבר שאלה של עמדה. אבל אין ספק שהרב שך קבע נתיב, וגם ווידא שהציבור מתקדם בו.
מכאן, לשאלת העתיד שלאחר אדלשטיין. נהוג לומר על החברה החרדית שכבר לא מעט שנים היא שרויה במשבר הנהגה. המונים אומנם הולכים, מצוות אנשים מלומדה, לכל הלוויה של כל גדול בתורה. אבל הרב אדלשטיין לא נהנה מהסמכות של הרב שלום אלישיב, וזה לא נהנה מהסמכות של הרב שך. תרצו, תאמרו שהדור הולך ופוחת, כמו שמקובל לומר. תרצו, תאמרו שבעידן שאנו חיים בו קשה להנהיג, אפילו אצל החרדים. תרצו, תאמרו שמדובר בגלגל – אולי המנהיג הבא יזכה לבריאות טובה יותר, לחיים ארוכים יותר, ויכהן את הזמן הנדרש כדי לעגן את מנהיגותו. כך או כך, לטלטלות שעוברת ההנהגה החרדית יש השלכות. מהן? אפשר להציע שתי אפשרויות, האחת סותרת את השנייה.
בהעדר מנהיגות דומיננטית, חברה עשויה לעבור תהליך של שחיקה והתפוררות. כל אחד עושה מה שנוח לו, כל אחת קובעת דין לעצמה. זו טענה שעולה בקנה אחד עם אמונות רווחות על זרמי מעמקים המשנים בהדרגה את החברה החרדית, ומקרבות אותה לישראליות, למודרניות. זו טענה משלימה לאמירות על הצורך להתקדם בשילוב החרדים לאט, בהדרגה, בחיבוק, בהבנה. הטענה היא שהתהליכים כבר בעיצומם, וצריך לתמוך בהם בסבלנות ולא ודחוף בקוצר רוח. ובמילים פשוטות: ההנהגה הרבנית הרעועה של הציבור החרדי משרתת את המטרות החברתיות ארוכות הטווח של שאר הציבור הישראלי.
האפשרות השנייה היא שהעדר הנהגה דווקא מעכבת תהליך אפשרי של השתלבות, עוצרת את הקידמה. בהעדרה של מנהיגות דומיננטית, כולם מתיישרים לעמדות הקצה, כדי לא להיחשד חלילה בחתירה נגד העקרונות המקודשים. אין מי שיש לו כוח מספיק, עוצמה מספיקה, כדי להכריע שבא הזמן לחולל שינוי. הרב עובדיה יוסף היה דומיננטי מספיק, כדי לקבל הכרעות הלכתיות חשובות, מהפכניות (בעיניים חרדיות), ולהטמיע אותן. לחרדים הליטאים אין מנהיג שיש לו כוח כזה. אין מיכאיל גורבצ׳וב, שבא מתוככי הממסד המפלגתי, ונעשה רפורמטור. אין מנחם בגין, שהנהיג מחנה פוליטי במשך דור, ויכול היה לשכנע אותו לקבל הסכם שלום שכולל פינוי של שטחים.
הליטאים יציבו מעליהם מנהיג לאחר אדלשטיין. הצבתו של מנהיג גם היא סוג של מסורת, כמעט הכרח לקבוצה החברתית הזאת. אבל מנהיגות לא מקבלים, מנהיגות לוקחים, מפעילים, מעמיקים. במנהיגות עושים שימוש כדי להתוות דרך וכדי לשנות דרך. זה קשה בגיל חמישים או שישים או שבעים, זה בלתי אפשרי למי שמקבלים את התואר הלא רשמי קרוב לגיל מאה, כאשר הם כבר קרובים לבטלות.
