״שקוע עמוק בקונספציה״ – לא מסכים איתי.
״איפוק הוא לא חולשה״ – המממ… דווקא כן. איך יודעים? זה די קל. דמיינו את האפשרות הבאה: ישראל יודעת בוודאות שהיא יכולה לתקוף את האיראנים בעוצמה, לגרום להם לשלם מחיר יקר, וגם יודעת בוודאות שאין לאיראנים יכולת תגובה אפקטיבית על המתקפה הישראלית. האם במקרה כזה ישראל הייתה מתלבטת אם להגיב או לא להגיב על מתקפת הטילים האיראנית? ברור שלא. כלומר, אם משוואת הכוחות הייתה נוטה באופן ברור לצד ישראל, ישראל הייתה פועלת בלי היסוס, ובלי צורך להקדיש זמן להתלבטות. העובדה שיש התלבטות נובעת מכך שמשוואת הכוחות אינה נוטה באופן ברור לצד ישראל. ואולי אינה נוטה בכלל לצד ישראל. כלומר, ההתלבטות היא סימן לאפשרות שישראל תשלם ביוקר על מתקפת נגד, כי גם איראן חזקה, וכי ישראל לא עד-כדי-כך חזקה שהמחיר לא יכאב. וגם את המושג ״חולשה״ בביטוי ״איפוק הוא לא חולשה״ צריך לדייק. כשאומרים ״חולשה״ זה לא אומר שישראל חלשה. זה אומר שישראל פחות חזקה מכפי שהייתה רוצה להיות. לכן היא צריכה לעיתים לגלות איפוק. כמו בלבנון, כשהחליטה לא לפתוח חזית שנייה במקביל לעזה, וחזית שלישית, של עימות דיפלומטי, מול האמריקאים. כן – גם האיפוק בלבנון היה סימן לחולשה. אולי גם לחוכמה. אחד הדברים שמדינה רציונלית צריכה לעשות הוא להכיר במגבלות הכוח שלה. אם ישראל מבינה שאינה חזקה מספיק כדי להשיג מטרה מיידית בהפעלת כוח מיידית, מוטב לה כנראה לגלות איפוק. ואני לא אומר שישראל צריכה לגלות איפוק מול איראן. אני רק אומר שאם תגלה איפוק זה יהיה בהחלט סימן של חולשה.
״להשיב את ההרתעה״ – קודם כל נדרוש בפומבי שנתניהו יקבל החלטה לתקוף באיראן. אם זה יצליח, יופי. אם זה לא יצליח, נאשים את צה״ל. אם תבוא תגובה חריפה, שוב נתבע ״להשיב את ההרתעה״. אם לא תתקבל החלטה לתקוף, נאשים את נתניהו. ואת גנץ. ואת ג׳ו ביידן. מה שלא יהיה, אנחנו פופאי.
״זה היה ניצחון״ – לא נכון. זה היה, במקרה הטוב, מניעת ניצחון איראני, שזה כמובן עדיף על ניצחון איראני. אבל מניעת ניצחון של האויב אינה ניצחון שלך. דוגמה: האם שחקן שח שמונע ניצחון של יריבו הוא המנצח במשחק? התשובה היא לא. זה מצב של תיקו. עוד דוגמה: האם קבוצה שמונעת מהקבוצה השנייה להבקיע (אבל לא מבקיעה בעצמה) היא המנצחת במשחק? התשובה היא לא. גם זה מצב של תיקו. מכאן, אפשר כמובן להפליג להרהור מסובך יותר: אולי זה היה משחק גומלין. במשחק הראשון ישראל הבקיעה (הרגה גנרל איראני), ובגומלין הצליחה לא לספוג. ולכן בסיכום שני המשחקים היא המנצחת. אבל גם זו תהיה קריאה חלקית של המציאות. כי במציאות ישראל לא הצליחה לא לספוג. היא ספגה קצת, ובלמה הרבה, וזה עלה לה בממון רב, ובמתח, ובשחיקה של ההרתעה, ובתקדים של מתקפה משטח איראן, ועוד ועוד. כך שתיקו הוא המקסימום שאפשר להציע כאן. ואפילו זה לא בהכרח התיאור הנכון למציאות שנוצרה.
״זה היה הישג חסר תקדים״ – גם זה משפט קצת משונה. הוא הופיע בכמה כותרות ב״הארץ״. נחשוב עליו לשנייה וחצי: באיזה מובן מדובר בהישג חסר תקדים, במובן שישראל מעולם לא ירטה כל כך הרבה טילים וכתב״מים בבת אחת? ברור! זה משום שמעולם לא ירו על ישראל כל כך הרבה טילים וכתב״מים בבת אחת. נודה על האמת: ״הישג חסר תקדים״ הוא מבוא רטורי להמלצה מבצעית: ״ולכן ישראל לא מוכרחה להגיב״. כמובן, אין שום בעיה לטעון שמוטב לישראל לא להגיב. אבל לא בגלל שהיה ״הישג חסר תקדים״, כי בדיוק באותו אופן הייתה גם ״מתקפה חסרת תקדים״.
״נגיב במקום ובזמן״ – סוג האמירות שאם חושבים עליהן רק לרגע מבינים שהן ריקות מתוכן. לגמרי ריקות מתוכן. כל תגובה היא ״במקום ובזמן״ שהמגיב בוחר. אם הוא בוחר היום באיראן, זה במקום ובזמן, ואם הוא בוחר עוד חמש עשרה שנים בגוואטמלה, זה גם במקום ובזמן. נגיב במקום ובזמן זה בעצם ״לא נגיב כרגע״. שזה בסדר גמור, אם זאת ההחלטה הנכונה. אבל אז אפשר פשוט לומר: לא נגיב כרגע, משיקולים כאלה ואחרים, שאפשר או אי אפשר לחשוף.
״הבלגה איננה אופציה״ – זו כותרת לפרשנות שכתב עמית סגל, שמשמשת כאן אילוסטרציה להרבה מאוד אמירות דומות. אבל עצם הצורך לומר שהבלגה אינה אופציה מלמד על האמת – הבלגה היא אופציה. אחרת לא היה צורך לומר שאינה אופציה. מה התכוון המשורר לומר: מן הסתם שזו אינה אופציה טובה בעיניו. וזו בהחלט טענה אפשרית. ומולה אפשר להעמיד טענה הפוכה. גם היא אפשרית. כי האמת היא שמי שיש לו תשובה ברורה ונחרצת, ללא היסוס, על השאלה מה צריכה ישראל לעשות עכשיו, הוא כנראה מי שלא חשב לעומק על ההשלכות של כל צעד שישראל תעשה. ובמילים אחרות: אין כאן בחירה בין מה שברור שיביא תועלת לבין מה שברור שיגרום נזק. יש כאן בחירה בין צעד אחד שיש בו נזק ותועלת, וצעד אחר שיש בו נזק ותועלת, והשקלול של מידת הנזק והתועלת, שהוא מאוד מסובך, ואולי על גבול הבלתי אפשרי (בגלל ריבוי המשתנים שאי אפשר לחזות), הוא שיקבע מה ישראל תעשה.
״לנהוג כמו שמיר״ – אנלוגיות היסטוריות הן דבר בעייתי בכל אירוע, ובאירוע הזה ההקבלה לשמיר, שנעשתה על ידי עשרות רבות של צייצנים, כתבנים, שדרנים, פוליטיקאים, היא כל כל מופרכת שאינה אנלוגיה אלא פרודיה. תזכורת: שמיר החליט לא להגיב כדי לא להפריע למתקפה אמריקאית נגד עיראק. האם יש כרגע מתקפה אמריקאית, או אחרת, נגד איראן? התשובה היא לא. אין, ולא צפויה להיות. קרי, מדובר בהשוואה, שאין לה אפילו רגל אחת קצרה וצולעת לעמוד עליה (מה שלא אומר שאין סיבות אחרות לנהוג בהבלגה או באיפוק, או איך שתרצו לקרוא לזה – אבל לא הסיבות של שמיר).
״נס בסדר גודל היסטורי״ – את הנוסח המדויק הזה קראתי אצל הרב יוני לביא. אבל נוסחים דומים, כולם הבל, נשמעו מפי ישראלים נוספים רבים. כמובן, יש מי שחושבים שכל דיבור על ״נס״ הוא הבל, ושאין ולא היו בעולם ניסים. אבל בואו נניח שזה לא המצב. בואו נניח שהיו ניסים. או שאולי היו ניסים. מהם ניסים? לפחות בהתייחס לדוגמאות שאין עליהן מחלוקת, אלה מקרים שבהם ניכר שהמציאות חורגת מגדר הטבע. אליהו עולה בסערה השמיימה – נס. משה חוצה את הים – נס. יהושע עוצר את השמש בשמיים – נס. שמן ליום אחד דולק שמונה ימים – נס. האם משהו ממה שקרה בלילה שבין שבת לראשון עונה על הגדרה של נס? התשובה היא לא. לא נס, לא קרוב של נס, ולא חבר של נס. איראן הצליחה לירות טילים – האם העובדה שהטילים התעופפו עד לגבול מדינת ישראל היא נס שנעשה לאיראנים? אם התשובה היא לא – והיא כמובן לא – אזי גם העובדה שישראל הצליחה ליירט את רוב הטילים אינה נס.
